ביהדות לא קיימים חוקים קשיחים לבחירת שמות. עם זאת, בקהילות מסורתיות מקובל לקרוא לתינוק על שם קרוב חשוב. באשכנז בדרך כלל קוראים בנים על שם קרובי משפחה שנפטרו, ובנות על שם אמהות שנפטרו. בקהילות מסוימות במזרח נהגו לקרוא על שמם של סבים וסבתות בעודם בחיים. יש הבדלים מקהילה לקהילה לגבי איסורים ומנהגים.
מנהגים נוספים משקפים את חשיבות השם. לדוגמה, בקריאת תפילת העמידה נהגו לומר פסוק שהאות הראשונה בו היא אות פותחת השם והאחרונה היא אות סוגרתו. זאת סגולה לזכירת השם בזמן הגאולה ותחיית המתים. הצורה המקובלת לזיהוי היא השם יחד עם שם האב, למשל "יצחק בן אברהם".
גנאלוגיה (חקר היוחסין) משתמשת בשמות כדי לשחזר מוצא. לעיתים יודעים על אדם רק מבחירה משפחתית כמו "אב של..." ולא תמיד אפשר למצוא את שמו המלא.
במהלך ההיסטוריה שמות משפחה ושמות פרטיים השתנו תכופות. גלגולי שמות נבעו מהגירה, חוקים ממשלתיים והשפעות תרבותיות.
במרכז ומזרח אירופה נהג להנציח נפטרים באמצעות שמות הילדים. כשמלאו שמות הנפטרים, השתמשו בשמות של רבנים או דמויות חשובות. בקהילות מודרניות נוצרה גמישות ונתנו שמות חדשים יותר.
"השם היהודי" או "שם קודש" שימש בעיקר לבית הכנסת ולבית הקברות. לעיתים נתנו יותר משם אחד, למשל שילוב של שני שמות כמו אריה-יהודה. שמות ניתנו גם לפי תקופת השנה או חגים, למשל פסח או חנוכה.
לצד השם הקודש השתמשו בשם יומיומי בשפה המדוברת. לעתים זהו תרגום של השם היהודי או שם דומה ביידיש. היו גם צורות מקטינות ושמות חיבה, כמו חייק'ל ל־חיים או יענק'ל ל־יעקב. שמות אלה שרדו במיוחד בעיירות ובכפרים.
לעיתים הוסיפו שם נוסף כדי להגן על הילד מסכנה או כסגולה. שמות כמו חיים או חיה ניתנו לשם ההגנה. היו כינויים שנגזרו מעיסוק, למשל "השמש" לחייט, או כינויים לפי שם האב.
השם הלועזי שימש ברישומים הרשמיים. לעיתים תרגמו את השם היהודי לשפה המקומית, כמו צבי להירש ללועזית. אבל פעמים רבות השם היה שונה לחלוטין או השתנה בהתאם למדינה ולשפה.
שמות פרטיים השתנו עם מעבר בין מדינות, מהגירות ומצבי מלחמה. דוגמה: בנימין קיבל לעתים את התוספת זאב (בנימין זאב), והשם הלועזי עלול להופיע כוולף או בנג'מין. שינויים כאלה מקשים על מעקב גנאלוגי.
במשפחות רבות יש "שם מפתח", דמות דומיננטית שהשם שלה מועבר לדורות. השימוש בשם יכול להצביע על תקופת פטירת הדמות, שכן קרובות משפחה יקראו לילדיהם באותו השם במשך כמה דורות. בעשורים האחרונים, במיוחד בקרב חילונים, נטו להפחית בשימוש בשמות המסורתיים או לשנותם לצורות מודרניות, למשל אהרן ל־רון או שרה ל־שרית.
ביהדות לא חייבים שם אחד מוכתב. בדרך כלל קוראים לתינוק על שם קרוב חשוב. באשכנז קוראים בנים ובנות על שם קרובים שנפטרו. בחלק מהמקומות קוראים על שמות סבים כשהם חיים.
לפעמים נותנים לילד כמה שמות. השם הדתי נקרא "שם קודש". משתמשים בו בתפילה ובקבורה. יש גם שם יומיומי שאנשים מדברים בו בבית.
בקהילות דיברו גם יידיש. אז השם השתנה לצורה ידידותית יותר. לדוגמה: חיים נהיה חייק'ל, יעקב נהיה יענק'ל.
לפעמים מוסיפים שם כדי להגן, כמו חיים או חיה. גם נותנים כינויים לפי עבודה, למשל חייט נקרא "השניידר".
השם הרשמי ברשומות הוא בשפת המדינה. לפעמים הוא דומה לשם היהודי ולפעמים לא.
כשעוברים למדינה אחרת, שם יכול להשתנות. לדוגמה, בנימין עשוי לקבל גם את השם זאב או וולף.
בחלק מהמשפחות יש שם חשוב שעוברים אותו מדור לדור. בשנים האחרונות אנשים גם בוחרים שמות חדשים יותר.
תגובות גולשים