"פיידרוס" (ביוונית: Φαῖδρος) הוא דיאלוג של אפלטון בין סוקרטס לפיידרוס. הדיאלוג נכתב כנראה סביב 370 לפנה"ס, בסמיכות ל"המדינה" ול"המשתה", ונחשב לאחד מפסגות יצירתו של אפלטון. נושאי הדיון המרכזיים הם אהבה, רטוריקה (אמנות הנאום וההשפעה), טבע הנשמה וגלגוליה, וכן נזכרות ליחסים הומוסקסואליים במסגרת פדרסטיה (מערכת חברתית-הורית של יחסים בין מבוגר לנער, כפי שהיתה מקובלת אז).
סוקרטס ופיידרוס נפגשים בטיול ליד הנהר. פיידרוס הגיע מביתו של ליסיאס, שם שמעו נאום על אהבת גברים. שניהם יושבים תחת עצים על גדת הנהר, ופיידרוס קורא את הנאום של ליסיאס. השיחה מוצגת במילותיהם הישירות של הגיבורים, ללא מתווך סופר.
הדיאלוג מתחיל בסדרה של נאומים על אהבה. אחר כך עוסק בדיון מעמיק על טבע האהבה, בשאלה מהי רטוריקה נכונה, ובתאוריות על הנשמה והשיגעון האלוהי.
נאום ליסיאס טוען כי עדיף לבחור מאהב שאינו אוהב באמת. נימוקיו: מערכת יחסים כנה ויציבה מבוססת על שכל ולא על תשוקה; מאהב שאינו אוהב לא יפריע להתפתחותו של הנער; הוא גם לא יהפוך לקנאי. בקצרה, לפי ליסיאס טוב לבחור מי שיכול להשיב טובה בצורה פרקטית, ולא מי שצריך רגש.
סוקרטס מבקר את נאום ליסיאס וטוען שהאהבה (ארוס) עלולה לפגוע בשיפוט ובטיפוח של הנער. הוא מבחין בין תשוקה מולדת לבין שיפוט נרכש. אדם שנשלט על ידי תשוקה ינסה להפוך את הנער למושא עונגו, במקום לעזור לו להתפתח. לכן סוקרטס תחילה מדבר נגד האוהב הנלהב.
סוקרטס משנה כיוון ומתחיל להלל את "השיגעון האלוהי". הוא מבדיל בין שגעון רע לשיגעון כמזכה מהאלים. הוא מונה ארבעה סוגי שיגעון אלוהי: מאפולו (נבואה), מדיוניסוס (טקסים ושחרור), מהמוזות (שירה) ומאפרודיטה (אהבה).
סוקרטס טוען שהנשמה נצחית. הוא משתמש בדימוי מרכבת עם שני סוסים ונוהג כדי להמחיש את המבנה שלה: סוס אחד טוב וסוס אחד מרדותי. הנשמות ראו את המציאות האמיתית בגן העדן, וחזרתם לאדמה קשורה לזיכרון זה. מי שראה הרבה מהאמת, כמו הפילוסוף, יזכה לגלגולים נוחים יותר. העדפת חכמה ואהבת היופי מחזקת את כנפי הנשמה.
אהבה היא שיגעון אלוהי שמזכיר לנשמה את היופי העליון. מפגש עם נער יפה יכול לעורר זיכרון של יופי על-חושי. בהתחלה התשוקה שולטת, אבל אם האוהב מתעלה ושולט בעצמו, הזיכרון מוביל לעלייה רוחנית. כך אהבה יכולה להפוך למנוע של טיפוח רוחני, ולא רק לתשוקה גופנית. סוקרטס מסכם שאהבה אלוהית טובה יותר מחברות שמבוססת רק על סיפוקים אנושיים.
בחלקים נוספים של הדיאלוג אפלטון דן גם ברטוריקה ובשיטות הוראתה. הוא שואל איך יש לדבר באופן שמחנך וגורם לאמת להראות, ולא רק לזכות במחאה או ברטוריקה פיקטיבית.
"פיידרוס" הוא דיאלוג של אפלטון בין סוקרטס לפיידרוס. כתבו אותו לפני הרבה שנים, סביב 370 לפני הספירה.
סוקרטס ופיידרוס נפגשים לצד הנהר. פיידרוס קורא נאום על אהבה שנאמר על ידי אדם בשם ליסיאס.
הדיאלוג מדבר בעיקר על אהבה, על הנפש, ועל איך נכון לדבר ולשכנע אנשים.
ליסיאס אומר שזה עדיף לבחור מישהו שאינו מאוהב. הוא אומר שכהי אומר יחסי חברות יהיו כנים ויציבים יותר.
סוקרטס קורא קודם לאהבה מזיקה. הוא מסביר שאם מישהו נוהג לפי תשוקה בלבד, הוא עלול להזיק לאחרים.
אחר כך סוקרטס משנה ומסביר שאהבה יכולה להיות מתת אל.
סוקרטס אומר שהנשמה תמיד נעה ולא מתה. הוא משווה אותה למרכבה עם שני סוסים. נשמות ראו פעם את היופי האמיתי.
כשהאדם רואה יופי על פני הארץ, הוא נזכר ביופי הגדול. אם הוא שולט בתשוקותיו, זה יכול לעזור לנשמה לעלות למקום טוב יותר.
בסוף סוקרטס מסיים שאהבה אלוהית טובה כי היא מעוררת זיכרון של יופי ועוזרת לגדול.
תגובות גולשים