שמעון פרס

שמעון פרס (1923, 2016) נולד בפולין בשם פרסקי. משפחתו עלתה לארץ ב-1934. בילדותו למד בבית‑ספר חקלאי, כתב ועבד בקיבוץ.

כבר כנער הצטרף לתנועה הציונית ולפעילות הנוער. ב-1945 שינה את שמו לפרס. נישא לסוניה גלמן ב-1945 והיה אב לשלושה ילדים.

ב-1947 החל לעבוד עם דוד בן‑גוריון ועם לוי אשכול בהנהגת ההגנה. לא שירת בצה"ל, אלא עבד בתפקידי מטה ומנהל. תפקידיו כללו ניהול כוח אדם, רכש ומשלחות לחו"ל.

בשנת 1952 מונה פרס למנכ"ל משרד הביטחון. בתפקיד זה יזם קשרי רכש עם צרפת. האיץ את הקמת התעשייה האווירית והקריה למחקר גרעיני בדימונה. היה מעורב בהידוק הברית הביטחונית עם צרפת וברכש כלי נשק וטנקים.

פרס ניהל מגעים בפריז להשגת מטוסים, טנקים ומכ״ם. מאמציו סייעו לרכש צבאי נרחב שביסס את צה"ל בתקופה ההיא.

במהלך שנות החמישים התפתח מאבק כוח בין בכירים במשרד הביטחון. פרשת "העסק הביש" עוררה חקירה ומתח פוליטי בין אנשי הביטחון.

פרס לקח חלק בתיאום ההסכמות עם צרפת ובתכנון המבצע שבסופו פרץ עימות סיני־צרפתי־בריטי ב־1956.

לאחר המלחמה עמל פרס על פיתוח התעשייה הביטחונית. ספק התרחשויות אלו הובילו להרחבת ייצור מטוסים, תותחים ותת‑מקלעים בישראל.

במהלך כהונתו נחתם הסכם סודי עם צרפת לבניית כור בדימונה. פרס היה בין העוסקים בקידום הפרויקט הגרעיני.

ב-1959 נכנס לכנסת מטעם מפא"י. כיהן כסגן שר הביטחון ולקח חלק במפנים פוליטיים, כולל פרישתו מדעת מפא"י והצטרפותו לרפ"י עם דוד בן‑גוריון. אחר כך חזר למפלגת העבודה ואיחד כוחות.

בתקופה זו המשיך לקדם רכש וחיזוק כושר הצבא. נחל חילוקי דעות פנימיים במפלגה ועם בכירים אחרים.

פרס עמד לצד בן‑גוריון ביצירת רפ"י. לאחר מלחמת ששת הימים יזם את איחוד רפ"י עם מפא"י להקמת מפלגת העבודה.

כיהן במספר תפקידים חברתיים‑כלכליים, בין השאר כשר הקליטה, התחבורה והתקשורת. תמך במדיניות ההתיישבות בשטחים שנטלו במלחמת ששת הימים.

בממשלת יצחק רבין מונה לשר הביטחון. חרף שיתוף פעולה, נוצרה יריבות אישית עם רבין על כיוון המדיניות הביטחונית והמדינית.

פרס התמודד לראשות מפלגת העבודה והפסיד לרבין. לאחר התפטרות רבין הוכתר פרס ליו"ר המפלגה. בבחירות של אותה שנה הפסידה המערך לליכוד, ופרס עבר לאופוזיציה.

בשנות השמונים כיהן כראש ממשלת אחדות ברוטציה עם יצחק שמיר (1984, 1986). לאחר מכן שימש כשר החוץ ושר האוצר בממשלות שונות, וניהל מדיניות כלכלית ותוכניות יציבות. פרשת קו 300 ופרשות ביטחוניות אחרות העיבו על כהונתו.

בממשלה של יצחק רבין שימש פרס כשר החוץ. הוא היה מוביל חשוב במשא‑ומתן עם אש"ף וסייע לחתימת הסכמי אוסלו (1993). עבור תהליך זה קיבל את פרס נובל לשלום משותף עם רבין ויאסר ערפאת ב‑1994.

אחרי רצח רבין מונה לראש ממשלה בפועל. בכהונה זו התמודד מול גל של פיגועים. ב־1996 הפסיד בבחירות לנשיאות הממשלה לבנימין נתניהו.

לאחר שנות תשעים כיהן בתפקידים שונים, הצטרף לקדימה ב־2005 ונבחר לנשיא ישראל ב־2007. כיהן כנשיא עד 2014. בתקופת הנשיאות קידם ועידות טכנולוגיה וחדשנות וקיבל מספר עיטורים בינלאומיים.

ב־13 בספטמבר 2016 לקה בפרץ מוחי. נפטר ב־28 בספטמבר 2016. הובא למנוחות בחלקת גדולי האומה.

פרס נתפש כאיש חזון שתמך בקידום מדע וטכנולוגיה לשם פיתוח המדינה. מצד שני ספג ביקורת פוליטית ורבים זיהו אותו עם סגנון פוליטי שנוי במחלוקת.

לאחר מותו פורסמו עדויות שונות של נשים שטענו שנפגעו מהתנהגותו של פרס. הטענות עוררו דיון תקשורתי ופוליטי.

פרס קיבל פרס נובל לשלום (1994), מדליות כבוד רבות, ועיטורים בינלאומיים שונים.

נשוי לסוניה גלמן (נפטרה 2011). אב לשלושה: צביה, יוני וחמי. נכדו אסף ולדן מת ב‑2019.

פרס נחשב לדמות מרכזית ומורכבת בפוליטיקה הישראלית. הוא שימש שנים רבות בתפקידים מרכזיים, וקשריו הבינלאומיים חיזקו את מעמדו העולמי.

שמעון פרס נולד בפולין ב‑1923. עלה לארץ ב‑1934. שמו המקורי היה פרסקי.

כשהיה צעיר למד בבית‑ספר חקלאי ועבד בקיבוץ. ב‑1945 שינה את שמו לפרס.

עבד עם מנהיגים בתקופת ההקמה של המדינה. תפקידיו עסקו בניהול ורכש נשק.

כמנכ"ל משרד הביטחון קידם קשרים עם צרפת. עזר להקים תעשיות נשק בישראל.
הוא גם היה בין העוסקים בהקמת הכור בדימונה. כור זה היה פרויקט גרעיני.

ב־1959 נכנס לכנסת. כיהן בסיעות ובמשרות שונות. התמודד מול יצחק רבין על הנהגת מפלגת העבודה.

שימש שר ביטחון וכיהן פעמיים כראש ממשלה. בפעם הראשונה היה חלק מממשלת אחדות.

כאשר היה שר החוץ לקח חלק במשא‑ומתן עם הפלסטינים. על כך זכה בפרס נובל לשלום ב‑1994.

נבחר לנשיא ב‑2007. כנשיא קיבל אורחים רבים וקידם רעיונות לטכנולוגיה ולמדע.

ב‑2016 חלה ואחרי כן נפטר. הובא לקבורה בחלקת גדולי האומה.

היה דמות חשובה בפוליטיקה הישראלית. קיבל פרסים רבים. אחרי מותו פורסמו טענות של נשים על הטרדה מינית, שעוררו דיבור תקשורתי.