שנאה עצמית

שנאה עצמית היא אי‑שביעות רצון בולטת של אדם מעצמו. לפעמים משתמשים בביטוי גם לתיאור יחס שלילי כלפי הקבוצה החברתית שאליה שייך האדם, כמו שנאה עצמית אתנית.

היא יכולה לנבוע מהשוואה לעצמות או לקבוצה שממנה מגיעים, מהזדהות עם תכונות שליליות שמיוחסות להם, או מהפנמת יחס של אחרים. תופעה זו עלולה לחזק תחושת נחיתות ולגרום לדיכאון, לבדידות, לייאוש ואף לפגיעה עצמית.

פסיכולוגים מעדיפים לדבר על "הערכה עצמית נמוכה", כלומר תחושת ערך עצמי ירודה, במקום על שנאה עצמית. הביטוי אף מופיע לעתים ובלשון תקשורת כקללה או התקפה אישית.

השנאה העצמית יכולה להיווצר כשאדם מבקש להשתלב בקבוצה שהוא רואה כמועדפת. הקבוצה דורשת לעתים התנתקות מהשוני: שפה, לבוש, התנהגות ותכונות אישיות. לעתים מוצגים השוני ותכונותיו בצורה סטריאוטיפית ונלעגת, ואז ה"זר" עלול לקבל את התמונה הזאת ולראות את עצמו כנחות.

גם אם האדם משתדל לציית לחוקי הקבוצה, הקבלה השווה נדירה כל עוד קיימת תחושת עליונות בקבוצה המארחת. הקבוצה שומרת על הדימוי שלה, וזה מחזק אצל הזר את תחושת השונות והחוסר ביטחון. תחושות אלה מוחדרות לזהותו, ומובילות לשנאה עצמית.

דוגמאות היסטוריות כוללות יהודים במרכז אירופה במאה ה־19, שפעלו להשתלב בחברה הדוברת גרמנית, וכן חלק מהאפרו‑אמריקנים בארצות הברית. דמויות כמו אוטו ויינינגר ומלקולם אקס דנו בנזקי התופעה.

שנאה עצמית היא כשאדם לא אוהב את עצמו. זה יכול להיות גם כשאדם לא אוהב את קבוצת המוצא שלו.

זה קורה כשמישהו רוצה להיות חלק מקבוצה אחרת. הוא מנסה לשנות את השפה, הלבוש או ההתנהגות כדי להתאים. לפעמים הקבוצה אומרת שהוא שונה או פחות טוב. אז הוא עלול להאמין לה ולהתחיל לשנוא את עצמו.

דבר כזה יכול להוביל לעצב ולתחושת בדידות. אנשי מקצוע מדברים על "הערכה עצמית נמוכה". זה אומר שהאדם לא מרגיש טוב עם הערך העצמי שלו.

כשאדם מנסה להשתלב בקבוצה, הוא מאמץ את הערכים של הקבוצה. אם הקבוצה חושבת שהיא עליונה, קשה לקבל שוויון. הדבר מחזק את ההרגשה שהוא שונה ונחות. דוגמאות מההיסטוריה הן יהודים במרכז אירופה במאה ה־19 ואפרו‑אמריקנים בארצות הברית. אנשים כמו מלקולם אקס ציינו את הבעיה הזאת.