שעטנז

ביהדות איסור שַׁעַטְנֵז הוא מצווה לא תעשה מהתורה שאוסרת לבישת בגד שבו משולבים יחד צמר ופשתן. המילה משמשת גם בהשאלה לתיאור עירוב דברים שאינם שייכים זה לזה.

חז"ל פירשו את השם כנוטריקון לשמות הפעולות שקשורות לטווייה ולשזירה. בחזונות קבליים ובפרשנויות מאוחרות יש עוד הצעות שונות למקור המילה.

האיסור מופיע בשני מקומות בתורה, בספר ויקרא ובספר דברים, בין איסורי כלאיים נוספים.

חכמים למדו משנית הפסוקים שהאיסור אינו מוגבל רק ללבישה. גם העלאת בד שעטנז על הגוף כדי להנות ממנו, כמו להתחמם או להתכסות, אסורה.

התורה הכוונה לצמר כבשים ולסיבי פשתן מהצמח. חומרים אחרים, כמו צמר גמלים או מיורקה, אינם נחשבים כאן. לכן רק שילוב צמר כבשים ופשתן אסור.

יש מחלוקת בין הראשונים מהו החיבור האסור בדיוק: האם צריך שהחומרים יסרקו, יטווו ויורגו יחד, או שמספיק חיבור כלשהו כמו תפירה או קשירה. רש"י, רבנו תם, הרמב"ם ואחרים נקטו דעות שונות לגבי שלבי העיבוד שמקנים איסור דאורייתא.

התלמוד קובע שאדם שמוצא שעטנז בבגדו צריך לפשוטו מיד, אפילו בציבור. מכאן שלא מכבדים כבוד אנשים כשהוא נוגד איסור מן התורה. לדברי חכמים, איסור מדרבנן מאפשר עיכוב עד להגיע לבית.

התורה מגדירה את האיסור כחוק, בלי להסבר מוחלט. לאורך הדורות הוצעו טעמים שונים: הפרדה בין חול לקודש, הרחקת מנהגים של עובדי עבודה זרה, והבחנה מוסרית בין תהליך קבלת המשאבים הטבעיים. גם ספר הזוהר מציע טעמים רוחניים.

התורה מתירה במפורש שני יוצאים מן הכלל: פתילי הציצית (שהיו עשויים לצמר על בגד פשתן) ובגדי כהונה. חז"ל למדו מזה שהמצווה (עשה) יכולה לדחות איסור (לא תעשה) במקרים מסוימים.

בבגדי הכהונה נכללו צמר ופשתן יחד, בעיקר בזמן העבודה במקדש. היתר זה מוגבל לזמן השירות, והכהנים הורו להוריד את הבגדים לאחר העבודה כדי לא לעבור על האיסור בזמנים אחרים.

בעקבות שינויי תעשייה, רוב הבגדים היום עשויים מסינתטיים ולכן סיכוי השעטנז קטן. עם זאת בגדי פשתן וצמר עדיין דורשים בדיקה. המעבדה הראשונה בארה"ב הוקמה בשנת 1941 על ידי הרב יוסף רוזנברגר. מעבדות אלו בודקות בגדים במיקרוסקופ כדי לזהות חוטים של צמר או פשתן. בחוקי תיוג בינלאומיים אין חובה לציין רכיבים שאינם מגיעים ליותר מ־5% מהבד, ולכן בבדיקה בודקים גם פריטים שרשום על תוויתם מרכיב אחד בלבד. יש מעבדות שמציעות גם ביקור בית לבדיקה של בגדים ורהיטים.

שעטנז זה איסור ביהדות. אסור ללבוש בגד בו משולבים צמר ופשתן יחד.

כמה חכמים פירשו את המילה כקיצור של מילים על טווי ושזירה. יש גם פירושים אחרים.

האיסור כתוב בתורה בשתי פעמים, בספר ויקרא ובספר דברים.

לא רק ללבוש אסור. גם להתכסות או להתחמם בבד שעטנז אסור.

צמר כאן הוא צמר כבשים (שיער של כבשים). פשתן זה סיב שמגיע מצמח הפשתן. רק השילוב שלהם אסור.

חכמים רבים החליפו דעות מה נחשב "שעטנז" בדיוק. יש שאמרו שצריך כמה שלבים בטוויה ובאריגה, ויש שאמרו שכל חיבור בין החומרים אסור.

אם מגלים שעטנז בבגד, צריך להוריד אותו מהר. אפילו במקום ציבורי.

התורה קבעה את האיסור כחוק. חכמים הציעו טעמים: לשמור על הפרדה בין קודש לחול, או להתרחק מנהגים רעים של עמים אחרים. גם טעמים מוסריים ורוחניים נכתבו על כך.

בציצית, שהייתה מצווה להניח פתיל תכול מצמר על בגד פשתן, מותר היה לשלב צמר ופשתן. בגדי הכהנים גם כן כללו צמר ופשתן בזמן העבודה במקדש.

הכהנים לבשו בגדים עם צמר ופשתן בזמן עבודתם. הם הורידו את הבגדים אחרי העבודה, כדי לא לעבור על האיסור בזמנים אחרים.

יש מעבדות לבדוק בגדים. המעבדה הראשונה נפתחה ב־1941 על ידי הרב יוסף רוזנברגר. בבדיקה בוחנים חוטים במיקרוסקופ כדי לראות אם יש צמר או פשתן. היום רוב הבגדים סינתטיים, אז יש פחות שעטנז, אבל עדיין בודקים בעיקר בגדי צמר ופשתן.