שריקה

שריקה היא השמעת צליל שנוצר כשהאוויר זורם במהירות דרך פתח קטן ויוצר מערבולות. בני אדם שורקים בשיטות שונות בעזרת הפה. השריקה משמשת למוזיקה ולעיתים לתקשורת. גם בעלי חיים משתמשים בשריקה לצורכי תקשורת.


בשיטה הנפוצה מעצבים את השפתיים לפתע מעגלי. נשיפה או שאיפה מהירה יוצרת מערבולות בחלל הפה שמשמש כבית תהודה, מקום שבו הקול מהדהד. שינוי מיקום הלשון והלסת משנה את תדירות הצליל. שיטה זו נשמעת גם בשאיפה והיא נותנת מנעד של כ־שתי אוקטבות.

בשיטות אלה הלשון והמפרצים שבפה יוצרים תעלה צרה לשליחת האוויר. קשה למצוא את המנח המדויק של הלשון, ולכן שיטות אלה דורשות תרגול.

כאן מכניסים אצבעות לפה כדי לתמוך בלשון וליצור חריצים צרים. בשיטה זו אפשר להגיע לעוצמות גבוהות יותר.

כדי להפיק שריקה נדרשים שני מרכיבים פיזיקליים: זרם אוויר יוצר מערבולות, ובית תהודה מהדהד אותן. הצליל שנוצר בדרך כלל קרוב לגל סינוס פשוט. לכן אפשר לשלוט בתדירות ובעוצמה, אך קשה לשנות "צבע" הצליל (טימבר). חקרו בעיקר את השריקה השפתית; גיירקה ב־1947 ווילסון ב־1971 הראו שמערבולות חוזרות בחלל הפה רועדות בתדרים שנקבעים על ידי זרימת האוויר ומעברי האוויר הצרים בשפתיים ובשפה העליונה. טווח תדרי השריקה האנושית הוא בערך 1,300, 4,000 הרץ.

השריקה שימשה תקשורת והתריעה כבר בעת העתיקה, ויש לה אזכורים בתנ"ך. בתקופות שונות הפכה השריקה גם לצורת אומנות, אך עם הזמן הפכה לתופעה שולית במוזיקה הקלאסית. במסורות רבות נקשרו בה אמונות טפלות, וכמה מקומות אסרו להשמיעה בציבור. בעולם המודרני יש דעות שונות על מנגנון הנימוס; שריקות ברחוב נתפסות לעיתים כגסות. במקביל אנשים שורקים לעצמם מנגינות כדי להרגיש נינוחים.

באזורים הרריים וחסרי תשתיות תקשורת התפתחו שפות נשרקות להעברת מסרים למרחקים גדולים. דוגמה מפורסמת היא El Silbo באי לה גומרה שבאיים הקנריים. שם אפשר לתקשר עד כ־10 קילומטר בזכות ההדהוד בין ההרים. שפות אלה בדרך כלל משלימות את השפה המדוברת, ונמצאות בסכנת הכחדה; La Gomera החלה ללמד את El Silbo בבתי ספר כדי לשמור עליה.

שריקה אמנותית קיימת, אך היא מוגבלת במנעד ובגמישות הטימבר. שריקה בכמה קולות קשה במיוחד. בתקופות מודרניות היו שורקים מפורסמים, והשריקה שימשה גם כחלק מביצועים פופולריים.

כלי נגינה רבים מבוססים על אותו עיקרון: חלוקת זרם האוויר ויצירת מערבולות. דוגמאות הן העוגב, חליל וכלי שורק פשוטים כמו ה"טין ויסל" (Tin Whistle) והמשרוקית.

לא כל קולות בעלי החיים הם שריקה טכנית. ציפורים משתמשות בתיבת הקול (Syrinx), שאינה שריקה פיזיקלית לפי ההגדרה, אך בגל הקול שלהן יש דמיון לצלילי שריקה טהורים. גם דולפינים, לווייתנים ומרמיטות משתמשים בצלילים דמויי־שריקה לתקשורת. ניתן לאלף כלבים להגיב למשרוקיות אולטרה־סאונד שאינן נשמעות לאדם.

משרוקיות ומתקני קיטור מייצרים שריקה על ידי פיצול זרם האוויר על גבי חיץ. משרוקיות שימושיות כי הן חזקות וקלות להפעלה. אניות וקטרים משתמשים בצופרים מבוססי קיטור; לעתים כלי שריקה אלה משמשים גם לאיתות והתרעה.

שריקה היא צליל שנוצר כשאוויר זורם מהר דרך פתח קטן ויוצר מערבולות. אנשים ושאר בעלי החיים יכולים להפיק שריקות.


בשיטה הזו מעגלים את השפתיים ונושפים. החלל שבפה מהדהד את הצליל.

כאן הלשון יוצרת נתיב צר לאוויר. צריך לתרגל כדי למצוא את המנח הנכון.

בעזרת אצבעות בפה עושים חריצים לאוויר. כך אפשר לשרוק חזק.

שריקה צריכה אוויר ומהדהוד. הצליל נוצר ממערבולות ואינו מורכב כמו קול דיבור.

אנשים השתמשו בשריקה לתקשורת ולהתרעה מרחוק. לפעמים השריקה נחשבה לטפלית או גסה. יש אנשים ששרקו למענם כשחשו שמחה.

במקומות הרריים פיתחו "שפות שרוקות" לתקשורת למרחק. הדוגמה המפורסמת היא El Silbo בלה גומרה. שם אפשר להשמיע מסר במרחקים גדולים.

יש אמנים שמשרקים במופעים. יש גם כלים שמשתמשים בעיקרון השריקה, כמו חליל ומשרוקית.

חלק מהחיות מוציאות צלילים דמויי־שריקה. דולפינים ולווייתנים משתמשים בצלילים לתקשורת. ציפורים מצויות שונה טכנית, אך הקולות שלהן דומים לשריקה.

משרוקית ומתקני קיטור יכולים להפיק שריקה חזקה. משרוקיות משמשות לשופטים, לשומרים ולאוניות.