שרקן

שַׁרְקָן (Cavia porcellus) הוא מכרסם צמחוני ממוצא דרום-אמריקאי, מצפון לנהר האמזונאס. הספרדים הביאו אותו לאירופה ב־1532. כיום הוא נפוץ בעולם כחיית מחמד וכחיית מעבדה. השרקן פעיל בעיקר בלילה; ביום הוא מסתתר ואוכל. דמיון חיצוני לאוגר אינו מעיד על קרבה גנטית.

החיה מוכרת בשמות שונים: «חזיר ים» בעברית ובאנגלית Guinea pig, ובשפות אירופאיות בשמות דומים. מקור השם אינו ברור; ייתכן שהוא קשור לכך שהחיה הובאה מעבר לים והזכירה חזיר בצורתה. השם העברי «שרקן» נטבע על ידי פנחס אמתי בגלל קולות השריקה שהחיה משמיעה כשהיא מפוחדת או רעבה. השם המדעי והסוג נקראים גם קָבִיָּה.

אורך גוף של בוגר מגיע עד כ־20 ס״מ. הפרווה מגיעה בצבעים שונים: חום, כתום, לבן, אפור, שחור או בשילובים. לשרקן אין זנב. בגפיים האחוריות יש שלוש אצבעות, ובקדמיות, ארבע. המשקל הממוצע לנקבה הוא כ־700, 1,000 גרם, ולזכר כ־900, 1,200 גרם. תוחלת החיים בשבי היא כ־5, 6 שנים, ולפעמים עד כ־8 שנים.

זכרים מגיעים לבגרות מינית סביב גיל 3 חודשים. נקבות מגיעות לבגרות סביב גיל 2 חודשים. תקופת הייחום, כלומר הזמן שבו הנקבה פורייה, נמשכת כ־16 ימים. ההיריון אורך כ־59, 72 יום (כחודשיים עד חודשיים וחצי). נקבה יכולה להיכנס להיריון שוב שעות בודדות אחרי ההמלטה. במלטה נולדים בדרך כלל 2, 4 גורים, לפעמים 5, 6. הגורים נולדים עם פרווה ובעיניים פקוחות, ובעלי יכולת תנועה יחסית טובה. הם יכולים להתחיל לאכול לבד כבר בגיל שלושה ימים, אך עדיין זקוקים לחלב האם עד כארבעה שבועות כדי לבנות מערכת חיסון חזקה.

שרקנים הם ידידותיים ונוחים לגידול, ולכן מתאימים כחיות מחמד. רבים מגדלים אותם בכלובים מותאמים; בארצות הברית קיימות גם תערוכות גזעים, למשל אנגורה (ארוך שיער) וגזעי הימלאיה. הם זקוקים לכלוב גדול, ההמלצה היא לפחות מטר מרובע לשני שרקנים, ולמצע עמוק של כ־3, 5 ס״מ שנבחר כך שלא יזיק לדרכי הנשימה. יש לשמור על סביבה שקטה וטמפרטורה נוחה; אין להחזיקם בטמפרטורה מתחת ל־18 מעלות צלזיוס.

תזונה: יש לתת מדי יום ירקות טריים כמו עלים ירוקים, גזר, פלפל, כרוב, תפוח ועשבי תיבול כמו פטרוזיליה. לא לתת אבוקדו, עגבניות או פירות הדר. השרקנים זקוקים להרבה ויטמין C (הוויטמין חיוני לבריאותם). כספקים חשובים ניתנים אבני ויטמינים מיוחדות, פירות וירקות שטופים, חציר טוב (כמו אספסת) וכופתיות לעופות מיוחדות לשרקנים.

חציר חשוב מכמה סיבות: הוא שומר על פעילות מערכת העיכול, ומסייע לשחיקת השיניים שנמצאות בצמיחה מתמדת. חשוב גם להוסיף צעצועי לעיסה, קופסאות או צינורות להסתתרות, וגזעי עץ קטנים לכריסה. השרקן נזהר מטבעו, אך כשהוא מבודח ובוטח באדם הוא נקשר לבעליו. מדובר בחיה עדרית; אם אפשר, עדיף לאמץ יותר משרקן אחד. הכנסת שרקן חדש לאחר שהוותיק כבר רגיל לסביבה עלולה להיות קשה, במיוחד בין זכרים.

שַׁרְקָן (קָבִיָּה) הוא מכרסם קטן שאוכל צמחים. הוא גר במקור באמריקה הדרומית, מצפון לאמזונאס. הספרדים הביאו אותו לאירופה ב־1532. היום הוא חיה מחמד נפוצה.

קוראים לו גם "חזיר ים" בשפות שונות. השם העברי "שרקן" הגיע בגלל הקולות הדקים שהחיה משמיעה.

שרקן בוגר מגיע עד כ־20 ס״מ. אין לו זנב. הפרווה יכולה להיות בצבעים שונים. נקבות שוקלות כ־700, 1,000 גרם. זכרים שוקלים כ־900, 1,200 גרם. חיים בדרך כלל כ־5, 6 שנים, ולפעמים עד 8 שנים.

נקבות גדלות מהר, כבר בגיל כ־2 חודשים. ההריון נמשך בערך חודשיים. נולדים 2, 4 גורים בדרך כלל. הגורים נולדים עם פרווה ובעיניים פקוחות. הם יכולים לנסות לאכול לבד ממוקדם, אבל צריכים חלב אם עד כשבועיים־ארבע.

שרקנים טובים כחיות מחמד. הם חברותיים ואוהבים להסתתר ולשחק. צריך כלוב גדול מספיק, חציר יבש לאכילה וללעיסה, ומזון יבש מתאים. לתת ירקות מדי יום, כמו חסה עדינה, גזר ותפוח. לא לתת אבוקדו, עגבניות או פירות הדר. הם זקוקים לויטמין C, לכן נותנים גם אבן ויטמינים או פרי מועט.

תנו להם צעצועים לכריסה, קופסאות ומחילות להסתתרות. לא להשאירם במקום קר מדי, פחות מ־18 מעלות מסוכן. שרקנים אוהבים חברה; אם אפשר, כדאי לאמץ שניים.

בתמונה של סצנת "הסעודה האחרונה" בקוסקו, משנת 1753, מופיע מנה של שרקן (Cuy).