בתקופת מלחמת העולם השנייה הידיעות על "הפתרון הסופי" (תוכנית להשמדת יהודים) הגיעו לעולם לאט. בתחילה רבים לא האמינו לעדויות. בדצמבר 1942 גינו בעלות-הברית את ההשמדה והכריזו כי יעמידו את האחראים לדין. מדינות רבות טענו בדיעבד כי הן חשבו שניצחון מהיר יהיה הפתרון וישחרר את היהודים.
ועידת אוויאן ב-1938 לא הסכימה להרחבת מכסות הקליטה. לאחר ליל הבדולח הסכימה בריטניה למבצע קינדר-טרנספורט, שקלוט ילדים יהודים. עד פרוץ המלחמה נקלטו כ-400,000 פליטים יהודים במדינות שונות. האונייה "סטרומה" עם 769 נוסעים נתקלה בגורל טראגי בבטן בים השחור.
ב-17 בדצמבר 1942 פירסמו בעלות-הברית הצהרה חריפה על ההשמדה. רוב העיתונות עסקה בלחימה, ולכן תמונת ההשמדה התבהרה רק בהדרגה. ב-1943 כינוס ברמודה חיפש פתרונות לפליטים, אך הגיע למסקנה שיכולת העזרה מוגבלת. הוצע גם להפציץ את מחנה אושוויץ, הצעה שנדחתה מטעמים צבאיים וחשש לפגיעה בשבויים.
הבריטים הגבילו בצורה קשה כניסה לארץ-ישראל. ניסיונות העפלה נתפסו, וחלק מהמעפילים הוגלו לקפריסין. בסוף המלחמה הדיון על גורל הפליטים נמשך בין בריטניה, ארצות-הברית והאו"ם.
הצלב האדום טען שאינו יכול לפעול כשאין הגדרה של קורבן כאזרח או שבוי מלחמה. למרות המגבלות, העביר הצלב סיוע של מזון, תרופות וכסף, בעיקר מתרומות כמו ה"ג'וינט".
הדנים התנגדו לפגעים ביהודים. המלך והחברה הגנו עליהם, והעם עזר להעביר רבים לשוודיה.
בחלקים מהולנד ניסו לשלטון המקומי והמחתרת להגן על יהודים. הפגנות נגד גירוש דוכאו באלימות.
בצפון צרפת הוחל שיתוף פעולה של פקידים עם הנאצים. המחתרת וסוכני כנסיות בדרום עזרו להציל יהודים.
בפולין נתקלו היהודים בכיבוש גרמני אכזרי. הגרמנים הטילו עונש מוות על מי שעזר ליהודים, וענשו גם משפחות. מצד שני, בפולין פעלו עשרות אלפי מצילים. יד ושם הכיר ב-6,600 פולנים כחסידי אומות העולם. ארגונים כמו ז'גוטה עזרו להציל ילדים; אירנה סנדלר הבריחה כ-2,500 ילדים מהגטו.
רוב יהודי סלוניקי נשלחו לאושוויץ ב-1943; כ-50,000 נרצחו, ורק כ-1,500 שרדו. בחלקים שבשליטת איטליה הוסתרו יהודים. מנהיגים דתיים, כמו הארכיבישוף דמסקינוס, קראו להציל יהודים, והצלחות רבות הושגו בעזרתם.
אלבניה הצילה רבים. אלבנים הסתירו יהודים בכפרים והנפיקו להם תעודות מזויפות. הקוד הכבודי "בסה" עודד רבים לעזור. בסוף המלחמה שהו באלבניה כ-1,800 יהודים, הרבה יותר ממספרם ב-1939.
איטליה הראשונה סירבה להסגיר יהודים באזורים רבים. רק לאחר כיבוש גרמני ישיר החלו גירושים רחבים.
יפן לא קידמה מדיניות אנטישמית רשמית כלפי היהודים בשליטתה. הדיפלומט צ'יאונה סוגיהארה הציל אלפי יהודים במתן ויזות. יחד עם זאת, השלטון היפני ביצע פשעים חמורים בשטחים כבושים.
ברומניה שולחו יהודים לאזורי גירוש כמו טרנסניסטריה. בולגריה סירבה להעביר את יהודי ארצה להשמדה, אך גילתה שותפות בגירוש יהודי אזורים כבושים. בהונגריה, לאחר הכיבוש ב-1944, הוצאו להורג מאות אלפי יהודים, כ-300,000 הושמדו בתוך כ-46 ימים לאחר הגירושים.
האפיפיור פיוס ה-12 לא גינה בפומבי את ההשמדה. חלק מהכנסייה הפגין אדישות או חשש מפגיעה. יחד עם זאת, כנסיות ומנזרים רבים הסתירו אלפי יהודים, ופעולות מקומיות של בישופים סייעו להציל חיי אדם.
כנסייה יוונית הובילה קריאות להצלת יהודים. ארכיבישוף דמסקינוס ומספר אנשי כנסייה וממשל סייעו להצלה המונית.
"חסידי אומות העולם" הם לא-יהודים שסיכנו את חייהם להציל יהודים. הם פעלו בדרכים שונות, כולל הסתתרות משפחות, הברחות ותעודות מזויפות.
הג'וינט (ארגון סיוע יהודי) תמך במיליוני דולרים בסעד לפליטים והעביר עזרה רוב הזמן. לחץ יהודי בארה"ב תרם לחשיפת ההשמדה ולפעולות הומניטריות.
יהודים בשווייץ שלחו מזון, בגדים ועזרו בהברחת אנשים ובמתן דרכונים מזויפים להצלת רבים מהנאצים.
בעלי-הברית שפטו מנהיגים נאצים במשפטי נירנברג. שנים-עשר מהם הוצאו להורג. בין 1945 ל-1949 הוקמו משפטים נוספים, שבהם הורשעו כ-5,025 נאצים ואנשי סיוע.
האו"ם אימץ ב-10 בדצמבר 1948 את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. המסמך נולד מתוך זעזוע ממלחמת העולם והשואה, והוא קבע עקרונות זכויות אדם בסיסיות.
משפטי הרופאים בנירנברג חשפו ניסויים רפואיים באנשים. קוד נירנברג הוביל אחר כך להצהרת הלסינקי. ההצהרה מנסחת כללים אתיים למחקרים רפואיים בבני אדם.
בסיום המלחמה שוכנו ניצולים במחנות העקורים, מחנות פליטים זמניים. עד תחילת שנות ה-50 פורקו רוב המחנות. כ-250,000 ניצולים מצאו מקלטים במדינות שונות. 136,000 עלו לישראל, 80,000 היגרו לארצות הברית.
מראות מחנות הריכוז והעלייה של פליטים עוררו תמיכה ציבורית למדינה יהודית. ארצות הברית לחצה על בריטניה לאפשר עלייה. אירוע אוניית "אקסודוס" ב-1947 זעזע דעת קהל והאיץ את העברת הסמכות לאו"ם. ב-29 בנובמבר 1947 אישר האו"ם תוכנית החלוקה.
ב-1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית. גרמניה העבירה סכומי פיצוי משמעותיים והתחייבה לשלם רנטות לניצולי השואה, במטרה לסייע בשיקום ובטיפול בניצולים.
עם השנים התגברו פעולות ההנצחה. ב-2006 הכריז האו"ם על יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, המצוין ב-27 בינואר. מדינות רבות הקימו אנדרטאות ואתרי זיכרון.
החברה הגרמנית והממשלה התמודדו עם אחריות ופיצויים, לצד הליכי משפט ושיקום חברתי ופוליטי.
כאשר ידעו על מה שעשו הנאצים ליהודים, הרבה אנשים לא האמינו בהתחלה. ב-1942 בעלות-הברית גינו את ההשמדה.
לפני המלחמה כ-400,000 יהודים הצליחו להימלט למדינות אחרות. בריטניה קלטה ילדים במבצע בשם קינדר-טרנספורט. אוניית "סטרומה" טבעה בים, ורבים שבה היו עליה נעלמו.
ארצות הברית ובריטניה שמעו על הרצח והכריזו על גינוי רשמי. היו דיונים אם להפציץ את מחנה אושוויץ. ההחלטה נדחתה.
הצלב האדום נתן מזון ותרופות, אבל אמר שהוא מוגבל בפעולותיו.
הדנים עזרו להעביר יהודים לשוודיה. רבים ניצלו כך.
בכמה מקומות ניסו להגן על יהודים. במקומות אחרים, שלטונות שיתפו פעולה עם הנאצים.
בפולין אנשים ניסו לשרוד. הייתה סכנה גדולה למי שעזר ליהודים. יחד עם זאת היו גם מצילים רבים. ארגון ז'גוטה וסנדלר הצילו ילדים.
בסלוניקי נשלחו אנשים לאושוויץ ורבים נהרגו. אנשי כנסייה ופורעים מקומיים סייעו להציל אחרים.
אלבנים רבים הסתירו יהודים בכפרים. הקוד המכבד "בסה" עודד עזרה.
חלק מהמדינות סירבו להסגיר יהודים. יפן לא גירשה יהודים, ודיפלומט יפני הציל רבים.
חסידי אומות העולם הם אנשים לא-יהודים שהסתירו וסיכנו את חייהם להצלת יהודים.
הארגון הג'וינט שלח מזון, כסף וסיוע לפליטים. יהודים בארצות הברית לחצו על ממשלות לעזור.
ניצולים נדדו במחנות פליטים. בעלות-הברית שחררו אסירים ועזרו להם. משפטי נירנברג השפטו מנהיגים נאצים. כמה הוצאו להורג.
לאחר המלחמה קיבלו מדינות החלטה על זכויות אדם בשנת 1948. גם ניסחו כללים לאתיקה רפואית בעקבות ניסויים כנגד בני אדם.
התמיכה בבקשת יהודים למדינה גדלה אחרי המלחמה. באו"ם אישרו ב-1947 תוכנית לחלוקה של ארץ ישראל. ב-1952 נחתם הסכם פיצויים בין ישראל לגרמניה.
היום הבינלאומי לזיכרון השואה הוא ב-27 בינואר. מדינות בנו אנדרטאות כדי לזכור.
גרמניה עמדה בפני משפטים, פיצויים ושינוי במדיניותה אחרי המלחמה.
תגובות גולשים