תוכנית הייצוב הכלכלית הוכנסה לפועל ב-1985 בממשלה העשרים ואחת. המטרה העיקרית הייתה להוריד את האינפלציה (עליית מחירים כללית) ולהביא ליציבות במאזן התשלומים (המאזן בין מה שמייצאים ומה שמייבאים ומשלמים בחו"ל). התוכנית סימנה מעבר ממדיניות ציבורית רחבה למדיניות כלכלית ליברלית יותר.
בעקבות מלחמת יום הכיפורים עלתה האינפלציה מ-2% בשנים המאוחרות של שנות ה-60 עד לרמות קיצוניות. ב-1984 היא עמדה על כ-440%. ההוצאה הציבורית עלתה מאוד, ותשלומי העברה וסובסידיות גדלו משמעותית. שיעור החוב ביחס לתמ"ג (תוצר מקומי גולמי) עלה באופן מוחץ, והמדינה נאלצה להגדיל את ההלוואות שלה, מה שצמצם את היכולת לפעול במדיניות מוניטרית ובתקציב.
ניסיונות קודמים לבלום את התופעה נכשלו. במדיניות של תחילת שנות ה-80 נעו צעדי פיחות וקיצוצים חלקיים. בחורף 1985 מדדי המחירים זינקו במהירות, ועד מאי פורסם "מדד ההלם" שגרם לממשלה לנקוט צעדים חירום.
ב-1 ביולי 1985 הוכרזה תוכנית כוללת וחריפה. היעדים היו שניים: צמצום הגירעון התקציבי עד לאיזון, ומלחמה במנגנוני ההצמדה שהאיצו את האינפלציה. הממשלה הכריזה על מצב חירום זמני לשלושה חודשים, מה שאיפשר לה לנקוט צעדים לימניים בקנה מידה גדול.
התוכנית דרשה קיצוץ גירעון שנועד להגיע לכ-750 מיליון דולר פחות בהוצאה.
אחד הכלים המרכזיים היה הקפאה ובקרה של מחירים, שכר, אשראי ושער חליפין. כוונת הצעדים הייתה לעצור את מנגנוני ההתאמה שהחזיקו את האינפלציה במגמת עלייה.
התוכנית שינתה גם את האופן שבו הממשל מנהל את התקציב. אגף התקציבים התחזק במקום מרכזי בהנהגת המדיניות, ונחקק חוק ההסדרים שהשפיע על קבלת החלטות תקציביות בעתיד.
התוכנית הצליחה במהירות להוריד את האינפלציה מרמות של מאות אחוזים לכ-20% בשנה. לעומת זאת, הבנקים לא הורידו מיד את ריביות האשראי. זה גרם לפשיטות רגל אצל עסקים ויחידים, ולעלייה ברווחיות הבנקים. אמון הציבור בבנקים נפגע. מעבר לכך, המשק נשאר בשפל כלכלי זמן מה, וצמיחה משמעותית חזרה רק סביב 1989, כשהתרחבה עלייה מברית המועצות.
חלק מהמבקרות והמבקרים טוענים שהתוכנית הגדילה פערים חברתיים. הם טוענים שהממשלה השתמשה במשבר כדי לקדם שינויים מבניים לטובת שוק חופשי, וציינו שהצעד של עסקת החבילה ב-1984 תרם גם הוא לבלימת ההיפר-אינפלציה. מבקרים מזכירים גם את המושג "דוקטרינת ההלם" לתיאור ניצול משברים להטמעת רפורמות.
תוכנית הייצוב נכנסה לפעולה ב-1985. המטרה הייתה לעצור את עליית המחירים החזקה. עליית המחירים נקראת אינפלציה. מאזן התשלומים הוא החשבון בין מה שמייצאים למה שמייבאים.
בעקבות אירועים בשנות ה-70 וה-80, המחירים עלו מאוד. ב-1984 האינפלציה היתה כ-440%. הממשלה הוציאה הרבה כסף. המדינה הלכה והצטברה בחובות.
ניסו צעדים שונים כדי לעצור את זה, אך לא הצליחו. בתחילת 1985 מדדי המחירים קפצו בחדות.
ב-1 ביולי 1985 הכריזו על תוכנית חירום. קבעו שתי מטרות ברורות: להקטין את הגרעון בתקציב ולייצב מחירים ושכר. הכריזו על הקפאות של מחירים, שכר ושער החליפין. אלה צעדים שמנסים לעצור את ההתאמות שדחפו את המחירים.
התוכנית ביקשה לקצץ הוצאות בשווי מאות מיליוני דולרים.
האינפלציה ירדה במהירות מרמות מאוד גבוהות לכ-20%. אך הבנקים לא הורידו את ריביות האשראי במהירות. זה פוגע בעסקים ובאנשים. אמון הציבור בבנקים נפגע. הצמיחה הכלכלית חזרה רק כמה שנים לאחר מכן.
חלק מהמבקרים אומרים שהתוכנית הגדילה פערים בין עשירים לעניים. הם גם אומרים שחלק מהצעדים שימשו לשנות את הכלכלה לטובת שוק חופשי.
תגובות גולשים