תוכנית לובלין

תוכנית לובלין (שם נוסף: תוכנית ניסקו) הייתה יוזמה נאצית לרכז יהודים במתחמים סגורים באזור לובלין שבפולין.


התוכנית פעלה לפני ה"פתרון הסופי", כלומר לפני שהנאצים החלו בתוכנית כוללת להשמדת יהודים, שהחלה בעיקר לאחר מבצע ברברוסה ב-1941. הרעיון היה לגרש את היהודים לאזור מרוחק בתוך פולין.


המבצע הוחל ב-20 באוקטובר 1939 בשעה 22:00. המשלוח הראשון כלל כאלף יהודים מאוסטרבה. הקהילה היהודית סיפקה ציוד להקמת צריפים בכפר ניסקו ומצרכי מזון לארבעה שבועות. החל מהמשלוח הרביעי נשלחו גם משפחות שלמות. כל משלוח לווה בעשרים וחמישה שוטרים, כדי למנוע בריחות.


אדולף אייכמן היה אחד מיוזמי המשלוחים, ושלח יהודים מווינה ומאזורים אחרים כמו הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, מערב פולין וגרמניה. התוכנית נתקלה בקשיים. המשרד הראשי לביטחון הרייך אסר את ההגלות אחרי זמן קצר.

המטרה המקורית הייתה להגלות כ-80,000 יהודים, אך בפועל הוגלו רק כ-20,000. בחודש מרץ 1940 היטלר הביע ספק, ובאפריל 1940 בוטלה התוכנית. המחנה פורק וחלק מהמגורשים הוחזרו למקומות מוצאם. מתוך אלף מגורשי אוסטרבה חזרו לעיר רק כ-280.

במחנה ניסקו התגוררו המגורשים בצריפים שבנו בעצמם. החיים שם היו קשים, אך טובים יחסית למה שקרה בשנים הבאות. לאחר ביטול התוכנית הודחו יהודי לובלין לגטו לובלין. בהמשך הקימו הנאצים באזור מחנות עבודה, מחנות ריכוז ומחנות השמדה כמו בלזץ, מיידנק וסוביבור.


הגורם העיקרי לכישלון היה התנגדותו של הנס פרנק, האחראי על הגנרלגוברנמן (אזור בפולין תחת שליטת גרמניה). פרנק חשש שתופעת הגירוש תגרום למהומות בקרב האוכלוסייה הפולנית. חשש זה נבע גם מהפחד שמרד יפריע לתוכניות הצבאיות של גרמניה, למשל לפלישה לברית המועצות.

המשמעות: הנאצים ויתרו על הרעיון לגרש יהודים לאזור קרוב כמו לובלין וניסקו, ופנו לשקול פתרונות אחרים, למשל תוכנית מדגסקר, הרעיון להעביר אוכלוסיות רחוקות הרבה יותר.


בשנת 1939 פרסם המשורר נתן אלתרמן בעיתון הארץ טור שמתייחס לתוכנית לובלין. הוא השתמש בפרפרזה על מזמורי שיר המעלות כדי להביע דאגה על גורל היהודים.

תוכנית לובלין (נקראה גם תוכנית ניסקו) הייתה רעיון של הנאצים. הם רצו לרכז שם יהודים במקומות סגורים בלובלין שבפולין.


זה קרה לפני ה"פתרון הסופי". הפתרון הסופי הייתה תוכנית להשמדת רבים מהיהודים באירופה.


הפעולה התחילה ב-20 באוקטובר 1939. המשלוח הראשון כלל כאלף יהודים מאוסטרבה. שלחו אנשים לניסקו עם ציוד לבניית צריפים ואוכל לארבעה שבועות. כל משלוח לווה בעשרים וחמישה שוטרים.


אדולף אייכמן שלח אנשים מווינה וממקומות אחרים. היעד המקורי היה לגרש כ-80,000 יהודים. בפועל הוגלו בערך 20,000 בלבד.

באפריל 1940 ביטלו את התוכנית. המחנה פורק וחלק מהמגורשים חזרו הביתה. מתוך אלף מגורשי אוסטרבה חזרו רק כ-280.

במחנה האנשים גרו בצריפים שבנו בעצמם. החיים שם היו קשים, אבל היו קלים יותר מאשר מה שקרה אחר כך.

הנאצים המשיכו מאוחר יותר והקימו גטו בלובלין, וגם מחנות אחרים שנקראו בלזץ, מיידנק וסוביבור.


הנס פרנק, מנהל נאצי באזור הכבוש, התנגד לתוכנית. הוא חשש שהגרישה תגרום למהומות בפולין. בגלל זה התוכנית נכשלה.


ב-1939 פרסם המשורר נתן אלתרמן בעיתון הארץ טקסט על התוכנית. הוא הראה דאגה לגורל האנשים.