תורה שבעל-פה

תורה שבעל־פה (תוֹשב"ע) היא מכלול הפירושים, ההלכות והמנהגים שלא נכתבו בחמישי חומשי תורה (התורה שבכתב). לפי המסורת היהודית האורתודוקסית, משה רבנו קיבל בהר סיני הן את התורה שבכתב והן פירושיה בעל־פה. הפירוש הזה הועבר מדור לדור על ידי רבנים וחכמים. לדורות הראשונים נודעה חשיבות גדולה לשינון בעל־פה, אך מאז ימי הגאונים והחרדת השכחה נכתבו חלקים מרכזיים: תחילה המשנה, ואחר כך התלמודים (הבבלי והירושלמי), מדרשים, התוספתא וקבצי שאלות ותשובות (שו"ת).

על פי המסורת, חלק מהמצוות בתורה כתובות בצורה מתומצתת וזקוקות לפרשנות כדי להתבצע. דוגמה לכך היא הנחיית "על ידך" בתפילין, פירושה ההלכתי הוא להניח את התפילין על הזרוע ולא על כף היד. המסורת מדברת על שרשרת מסירה: משה לימד את יהושע, הם לימדו את הזקנים, וכך הלאה עד חז"ל. יש גם דיונים האם כל ההלכות היו ידועות למשה במלואן, או שמקומות רבים הוסברו בפירושים מאוחרים יותר.

הרמב"ם מבחין בשלושה סוגים עיקריים של חומר שבעל־פה. כולם קשורים בסמכות חז"ל ולא הובנו תמיד בצורה אחידה. חלק מההלכות נקראות "הלכה למשה מסיני", כלומר מצוות או מנהגים שמסרו על־פי המסורת ישירות למשה ולא מובעים במפורש בתורה הכתובה.

הלכות מקובלות הן פירושים שהתקבלו בציבור ונהוגים כתקנה. לרוב ניתן להסיקן מהכתוב באמצעות כללי פרשנות, אך יש הלכות שאינן נגזרות ישירות מהכתוב והן מסווגות כהלכה למשה מסיני. דוגמה ברורה היא דרך עיטוף ורצועות התפילין וצבען השחור. הקראים, שהיו מתנגדים למסורת הרבנית, קיבלו רק את התורה הכתובה ופרשו חלקים אחרת.

חכמים פיתחו שיטות לפרש את הכתוב, כגון היקש, השוואת משפטים וגניזה של רמזים בטקסט. דרכים אלה אפשרו להוציא הלכות חדשות או להשיב על שאלות עכשוויות. גישה זו דורשת מומחיות רבה ולכן לא תמיד ניתנו הוכחות מוחלטות.

רבנים יכולים לגזור איסורים נוספים כדי למנוע פגיעות בכלל תורה. הם גם קובעים תקנות מחייבות לשמירה על סדר חברתי ודתי. תקפותן של גזרות ותקנות תלויה בכך שהציבור מקבל אותן; תקנה שלא התקבלה בידי רוב נחשבת בטלה.

יש וויכוחים עקרוניים לגבי מה בדיוק נמסר למשה ומה נוצר על ידי חכמים מאוחר יותר. יש שהרבו לומר כי כל דבר התורה נמסר לשורשיו לסיני, ואחרים אמרו שחלקים נוצרו או הובנו מחדש על ידי חז"ל. המחלוקות האלה נמשכות גם בזמן המודרני.

הספרות שמייצגת את התורה שבעל־פה כוללת את המשנה והתלמוד, מדרשים, ספרות הגאונים וקבצי שו"ת. זו הספרות שבה מתפתחת הדינים והפרשנויות במשך הדורות.

ספרות חז"ל כוללת את כל היצירות שנכתבו על ידי חכמי התקופה שבין בית שני ועד סוף התקופה התלמודית, והן המקור ההלכתי והאגדי לרעיונות אלה.

שו"ת הן שאלות ותשובות הלכתיות שנשאלו על ידי ציבור ונענו בידי רבנים. הן תיעדו יישום ההלכה למצבים משתנים והיוו מאגר חשוב של פסיקות.

המונח "תורה שבעל־פה" משמש גם כדי לתאר מסורות פירושיות דומות בדתות אחרות. לדוגמה, אוספים בעל פה של מסורות במוסלמים וברומנוס (כמו החדית') או המסורה בנצרות נקראים לפעמים בשם המקביל.

תורה שבעל־פה היא כל ההסברים והחוקים שלא כתובים בספרי התורה. לפי המסורת, משה קיבל גם את התורה הכתובה וגם את ההסברים בהר סיני. ההסברים האלה הועברו מורה לתלמיד בעל־פה. כדי שלא ישכחו, חכמים כתבו חלקים חשובים מאוחר יותר.

האדם לא תמיד יכול להבין כל ציווי הכתוב בלי הסבר. לכן יש צורך בפירוש. למשל, כתוב "על ידך" בתפילין. פירשו שאומרים להניח את התפילין על הזרוע. זה הגיע במסורת.

יש דברים שמקובלים והם נחלקים לשלוש קבוצות לפי הרמב"ם. חלק מהדברים קוראים להם "הלכה למשה מסיני". זאת אומרת: הדברים נמסרו למשה ולא כתובים במפורש.

הלכות מקובלות הן חוקים שרוב העם והחכמים מקיימים. לדוגמה, צבע רצועות התפילין צריך להיות שחור. הקראים, שהם קבוצה שפירשה אחרת, שמרו רק על הכתוב.

חכמים למדו להשוות פסוקים ולהוציא מהם חוקים. כך אפשרו לענות על שאלות חדשות. זו עבודה של חשיבה עמוקה.

חכמים גם אסרו דברים כדי למנוע אנשים מעבירות. הם קבעו תקנות שחייבו התנהגות טובה. תקנה שאינה מקובלת לא נחשבת.

הם כתבו את המשנה והתלמוד. גם כתבו מדרשים ושו"ת עם שאלות ותשובות מהעם. אלה מקומות שבהם נמצאים ההסברים והחוקים.