תורת הפערים

תורת הפערים, שפיתחו מנחם פרי ומאיר שטרנברג בשנות ה־60, שמה את הקורא במרכז ההסבר של הטקסט. פערים, מקומות בטקסט שבהם פרטים חסרים, ממלאים הקוראים במהלך הקריאה. ההבנה היא אוסף השערות שהקורא בונה כדי להשלים את הפערים, ולכן הפרשנות נתפסת כתהליך דינמי.

המאמר הקלאסי שבו הציגו פרי ושטרנברג את הרעיון נקרא "המלך במבט אירוני" (1969). במאמר הם מציגים את התורה ומדגימים אותה בקריאה של סיפור דוד ובת־שבע. כשפרטים מרכזיים אינם מפורשים, הקורא יוצר כמה השערות אפשריות; לכל השערה עלילה שונה והשפעה שונה על דמותו של הגיבור. דוגמה כללית: מעשה רצח ללא ציון מניע יכול להתפרש כנקמה או כתאוות בצע, ומהשאלה הזו נובעת פרשנות שונה לגמרי.


לפי התזה, הקריאה היא פעולת השלמת פערים. הטקסט אינו יכול לתת את כל הפרטים במפורש, לכן הקורא משלים אותם באופן מרומז. כשאפשר להשלים פער בדרכים שונות, הטקסט נעשה דו־משמעי: הקורא מחזיק כמה השערות במקביל, בוחן אותן ומנסה לאשש או להפריך אותן לאורך הקריאה. לעתים הפערים משמשים ככלי ספרותי שהמחבר בחר בו בכוונה, למשל כדי ליצור אירוניה.


מקורות התיאוריה קשורים לפסיכולוגיה הקוגניטיבית, שחקרה כיצד התודעה מעבדת מידע. מבקרים בתחום זה טוענים שאנשי הספרות לקחו רעיונות מהפסיכולוגיה והרחיבו אותם מעבר לתמיכה אמפירית. מאמריהם של פרי ושטרנברג ניסו לתאר מה "מתרחש בתודעת הקורא", אך לא הציגו ניסויים אמפיריים שבוחנים השערות אלה.


מבקרי הגישה טוענים שהיא נשארת בגדר מודל של "קורא אוניברסלי", קורא מופשט שנחשב לכלל האנשים. תיאוריה פוסט־סטרוקטורליסטית מדגישה שהטקסט שזור בחברה וביחסי כוח, ולכן אין קורא אחד שווה לכולם. חוקרות פמיניסטיות ומחקרים של מיעוטים מצביעים שהמושג יכול להטות את הקריאה לכיוון של הקבוצות השלטות. בנוסף, הזרם הפוסט־מודרני ספקן לגבי יומרתן של תיאוריות שמבטיחות אמת מוחלטת.


פרי השיב מאוחר יותר וכינה את הקורא שהוא מדבר עליו "דמות הקורא", דמות תיאורטית ולא מודל ריאלי. הוא הציע לראות את תורת הפערים כאופציה לקרוא את הטקסט, "סיפור קריאה" אחד מתוך רבים. כך הוא ניסח מחדש את המטרות: לא תיאוריה מדעית מוחלטת, אלא הצעה פרשנית שנפתחת לעוד סיפורי קריאה. בתוצאה, פרי גם קיבל חלק מהביקורות ונדרש לסייג את יומרות התיאוריה.

תורת הפערים אומרת שטקסטים משאירים חורים. חורים אלה קוראים ממלאים בזמן הקריאה. את המילים הקשות יש להסביר: פערים = מקומות חסרים בטקסט.

פרי ושטרנברג פיתחו את הרעיון בשנות ה־60. הם כתבו מאמר חשוב ב־1969 שנקרא "המלך במבט אירוני". במאמר הם הראו איך קריאה יוצרת כמה הסברים למקום שלא מוסבר.


הקורא צריך להשלים פרטים שלא כתובים. לפעמים יש כמה אפשרויות. אם הקורא בוחר אפשרות אחת, הוא מבין את הסיפור כך. אם בוחר אחרת, הוא מבין אותו אחרת. זו דרך לגרום לטקסט להיות מעניין ולעתים אירוני, כלומר שמצב שונה ממה שנראה.

דוגמה עדינה: בסיפור דוד ובת־שבע יש פרטים שלא ברורים. קוראים יכולים לשער כמה דברים. כל השערה משנה את הדרך שבה רואים את דוד.


חוקרי מוח וטקסטים טענו שלא הוצגו ניסויים שמראים שהרעיונות נכונים.


חוקרות אמרו שאין קורא אחד שמתאים לכולם. הן אמרו שהדרך לקרוא יכולה להיות שונה לפי מין, תרבות ומעמד.


פרי ענה שהוא מתכוון ל"דמות הקורא". זו דמות תיאורטית. כך אפשר לראות את התיאוריה כהצעה לקרוא, ולא כחוק חד־משמעי.