תזמור

תזמור הוא חלוקת התפקידים המוזיקליים ביצירה לכלי נגינה ולקולות.
זה כולל מי מנגן את המנגינה, מי נותן את ההרמוניה (שילוב של כמה צלילים ביחד) ומי משלים את הטקסטורה.
לעיתים המלחין עצמו עושה את התזמור, אבל תזמור נחשב לעיבוד מוזיקלי נפרד מההלחנה.

התזמור הוא חלק חשוב בכל יצירה. לעיתים משקלו שווה לרכיבים כמו קצב, מנגינה והרמוניה.
זו מלאכה מורכבת, כי לכל כלי יש מגבלות ויכולות שונות: מנעד (כמה צלילים הוא יכול לנגן), גוון (איך הצליל נשמע), ומנעד עוצמה (כמה חזק או חלש הכלי יכול להשמיע צליל).
כך גם יכולת להחזיק צליל לאורך זמן ולעבור במהירות בין צלילים.
שילובים שונים של כלים יוצרים אפקטים שונים, ולעתים בלתי צפויים, שעל התזמורת לנצל לטובת המוזיקה.
התזמור המקצועי גם לוקח בחשבון את חלל ההופעה, כי הכלים נשמעים אחרת בחללים שונים.

ניתן להשוות תזמור לבחירת צבעים ומברשות בציור.

ברליוז נתן לתזמורת גוון עשיר באמצעות ניצול הייחוד של כל כלי.
מלחינים מאוחרים כמו ריכרד שטראוס וניקולאי רימסקי-קורסקוב שיכללו את השיטה הזאת.
דוגמאות ברורות הן הפתיחה "קרנבל רומאי" ו"שחרזאדה".
אנטון ברוקנר תיזמר אחרת: הוא נתן לכל קבוצה של כלים (סקציה) תפקיד קבוע, ותזמורו דמה לצליל עוגב.

לקראת המאה ה-20 מלחינים התחילו להשתמש ב"קצוות" של מנעד הכלים כדי לקבל צבעים חדשים.
לדוגמה, בסון ניגן במנעד גבוה שלא היה מקובל קודם לכן, וזה נשמע ב"פולחן האביב" של סטרווינסקי.
דביסי כתב עבור חליל מנגינות במנעד התחתון שלו.
שימוש בקצוות המנעד מופיע בדרך כלל בפסג'ים סולו.

עם התפתחות התזמור התפתחו גם כלי הנגינה. התוספות הבולטות כללו קרן אנגלית, קלרינט בס, פיקולו, קונטרה-בסון וסקסופון.
הרחבה הגדולה ביותר הייתה בסקציית כלי ההקשה, שמכילה היום עשרות כלים.

דביסי וראוול שמו דגש על התכונות התחושתיות של כל כלי.
התוצאה הייתה גוון שקוף ורוטט יותר מאשר העושר הצלילי של ברליוז.
זו גישה שמדגישה תחושה ותיאור מוזיקלי.
ראוול ביצע תזמור כזה ליצירה "תמונות בתערוכה" של מודסט מוסורגסקי.

תזמור פירושו לחלק תפקידים מוזיקליים לכלים ולקולות.
כלי אחד מנגן את המנגינה, ואחרים עושים תמיכה והרמוניה. הרמוניה זה שילוב של כמה צלילים יחד.
לפעמים המלחין עושה גם את התזמור. זה לא תמיד אותו דבר כמו ההלחנה.

תזמור חשוב כי הוא משפיע איך היצירה נשמעת.
לכל כלי יש מנעד. מנעד זה כמה צלילים הכלי יכול לנגן.
לכל כלי יש גם גוון. גוון זה איך הצליל מרגיש ונשמע.
התזמור בוחר איזה כלים ישתלבו יחד.
הוא גם חושב איפה ינוגן הקטע, כי החלל משנה את הצליל.

ברליוז השתמש בכלים כדי ליצור צבעים עשירים.
דוגמאות לשירים עם תזמור כזה: "קרנבל רומאי" ו"שחרזאדה".
בסוף המאה ה-19 וה־20 מלחינים ניסו להשתמש בצלילים קיצוניים של הכלים.
למשל, בסון ניגן גבוה מאוד ב"פולחן האביב" של סטרווינסקי.
דביסי נתן לחליל תפקידים נמוכים וחדשים.
עם הזמן הוסיפו כלי חדשים לתזמורת, כמו פיקולו (חליל קטן), קלרינט בס וסקסופון.
גם כלי ההקשה התרחבו והוסיפו הרבה צלילים.

דביסי וראוול חיפשו צלילים שקופים ורוטטים.
ראוול עבד על התזמור של "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי.