תחבורה בקוריאה הצפונית

זכויות התנועה בקוריאה הצפונית מוגבלות מאוד. אזרחים אינם יכולים לנוע בחופשיות בתוך המדינה ובחוצה. המגבלות נובעות מקשיים כלכליים ומהגבלות ממשלתיות.

אפשר להיכנס ולצאת מהמדינה בעיקר דרך בייג'ינג, בסין, בטיסה או ברכבת. בין 2003 ל-2008 התקיימה תנועה מוגבלת בין צפון לדרום בקווי אוטובוס תיירותיים בלבד. ב-14 באוקטובר 2018 הוסכם להשיב קווי רכבת וכבישים בין המדינות. באוקטובר 2024 הורה המנהיג העליון קים ג'ונג און לפגוע בכבישים שמחברים בין המדינות, במסגרת ניסיון לנתק את הקשרים.

מחסור בדלק ומיעוט מכוניות פרטיות מקנים עדיפות לרכבות על פני כבישים. יש שלושה כבישים מהירים מרכזיים שמגיעים לבירה. הכבישים משמשים בעיקר לכלי רכב צבאיים, לאוטובוסים כפריים ולמשאיות משא. בערים גדולות פועלים שירותי אוטובוס ורכבת חשמלית (רכבת שפועלת על חשמל).

נסיעה ברכב פרטי מוגבלת מאוד. דרוש היתר מיוחד כדי לנהוג ברכב פרטי, ולעתים חובה להסיע נוסעים נוספים. היתרים ניתנים גם לצרכים צבאיים או לחידוש רישיון נהיגה. אופניים חשמליים, אופניים עם מנוע חשמלי, מתפשטים בפיונגיאנג, ומהווים כ-5% מהאופניים בעיר.

כלי רכב נושאים "כוכבי מרחק", סמלים צבעוניים שמראים כמה קילומטרים נסע הרכב ללא תקריות. כל כוכב מייצג 50,000 קילומטרים. לוחיות רישוי בורחות בצבעים שונים, וכל צבע מציין סוג רכב.

רשת הרכבות מופעלת על ידי רכבת קוריאה, הסוכנות הממשלתית שאחראית על רכבות. נכון ל־2018 אורך הרשת עולה על 6,000 קילומטרים. רוב המסילות הן ברוחב סטנדרטי. כ־400 קילומטרים הן מסילות צרות (המסילות קרובות יותר זו לזו), ברוחב של 762 מילימטר.
הרכבת היא אמצעי התחבורה החשוב במדינה: כ־80% מתנועת האנשים וכ־86% מתנועת התוצרת התעשייתית נעשים ברכבת. בפיונגיאנג פועלת מאז 1973 רכבת תחתית קטנה, עם שני קווים, בנוסף לרכבת חשמלית עירונית.

נכון ל־2013, יש כ־82 שדות תעופה שמישים בצפון קוריאה, מתוכם כ־39 בעלי מסלולי המראה משופעים (מסלולי מראה קבועים). השדות מנוהלים בעיקר על ידי חברת התעופה הלאומית, אייר קוריו, ויש גם שדות בשליטה צבאית. נמל התעופה הראשי הוא סונאן שבפיונגיאנג. הקשרים האוויריים הבינלאומיים מוגבלים; נכון ל־2011 טיסות סדירות יצאו מסונאן לבייג'ינג, שניאנג, מקאו ולולדיווסטוק.

הנמלים משמשים בעיקר לסחר חוץ ולדיג. נמלים מרכזיים כוללים את צ'ונגג'ין, רג'ין/ראסון ווונסן בחוף המזרחי, ונאמפו והאג'ו בחוף המערבי. צי הסוחר מונה כ־200 ספינות בנפח כולל של כמות של כ־מיליון טון. קיימת גם מעבורת, מאן גיונג בונג 92, שמקשרת בין רג'ין לוולדיווסטוק ברוסיה.

בקוריאה הצפונית קשה לתנועה חופשית. אנשים לא יכולים לעזוב את המדינה בקלות. זה קשור למחסור בכסף ולחוקים של המדינה.

נוסעים מגיעים ויוצאים בעיקר דרך בייג'ינג, בטיסה או ברכבת. בין 2003 ל-2008 היו אוטובוסים מיוחדים בין צפון לדרום. ב-2018 הסכימו לנסות לחבר שוב רכבות וכבישים. ב-2024 המנהיג ניסה לנתק את הכבישים המחברים בין המדינות.

יש פחות דלק ופחות מכוניות פרטיות. לכן הכבישים פחות חשובים מהרכבות. יש שלושה כבישים מהירים שמובילים לבירה. הכבישים משמשים לחיילים, לאוטובוסים ולמשאיות. בערים יש אוטובוסים ורכבות חשמליות.

רכבים פרטיים דורשים היתר מיוחד. לפעמים חייבים להסיע נוסעים. אופניים חשמליים הם אופניים עם מנוע חשמלי. הם הופכים פופולריים בפיונגיאנג.

על רכבים יש "כוכבי מרחק". כוכב מראה 50,000 קילומטרים בלי תאונה. צבע הלוחית מראה איזה סוג רכב זה.

הרכבות מנהלות את התחבורה. יש יותר מ־6,000 קילומטרים של מסילות. חלק קטן מהמסילות צרות יותר מהרגיל. רוב האנשים והסחורות נוסעים ברכבות. בפיונגיאנג יש רכבת תחתית, רכבת נוסעת מתחת לאדמה, עם שני קווים.

יש כ־82 שדות תעופה נעימים לשימוש. כ־39 מהם עם מסלולים מוצקים להמראות ונחיתות. חברת התעופה המדינית היא אייר קוריו. נמל התעופה הראשי נקרא סונאן. יש טיסות בינלאומיות מוגבלות לסביבות בייג'ינג ולולדיווסטוק.

הנמלים משמשים לסחר ולדיג. נמלים חשובים הם צ'ונגג'ין, ראסון, וונסן ונאמפו. צי הסוחר כולל כ־200 ספינות בנפח גדול. יש מעבורת שמחברת בין ראסון לוולדיווסטוק ברוסיה.