תחנון, הנקרא גם נפילת אפיים, הוא אוסף קטעי תפילה של בקשות (תחנונים).
נהוג לומר אותו אחרי תפילת העמידה, בדרך כלל אחרי שמונה־עשרה או לאחר חזרת הש"ץ.
אומרים תחנון בשחרית ובמנחה ברוב ימות החול, אך לא בימי שמחה כמו חג, ראש חודש, ברית ועוד.
דעות הלכתיות משתנות לגבי חובת התחנון. הרמב"ם ראה בנפילת אפיים חלק מחיוב התפילה, אך הדעה המקובלת היא שמדובר במנהג ולא בחובה.
לכן יש ימים שמנעות ממנו, והרב עובדיה יוסף אף התיר לדלג עליו אם ממהרים לעבודה.
חז"ל התירו לכל אדם להוסיף אחרי התפילה תפילות אישיות כרצונו, ולעתים אף בסדר גדול כמו יום הכיפורים.
בתלמוד מוזכרות תפילות אישיות כאלה, ולרבות תיאורי השתחוואה ונפילה על הפנים במצבים שונים.
חלק מהחוקרים סבורים שהתחנון התפתח מתוך מנהג זה: תחילה היה זה מעשה רשות של יחידים, ובהמשך הפך למנהג קבוע בתפילות הציבור.
חוקרים אחרים טוענים שהקשר פחות ישיר, ושהמנהג הגיע מתפילות תענית שנאמרו בנפילת אפיים.
מאוחר יותר התרחב המנהג לכל ימות החול.
במרכז התחנון עומדת הנפילה על הפנים או השתחוואה (הטלת ראש על יד או כריעה על הברכיים).
בתנ"ך יש דוגמאות רבות של תפילה תוך השתחוואה, כמו אצל שלמה, דניאל וארי דמויים נוספים.
נפילת אפיים מוזכרת גם בסיפורים תנ"כיים כמו תפילות משה, אהרן ויהושע.
בקהילות שונות נהגו בצורות שונות: בכמה עדות נשמרה נפילה ממשית על הקרקע (למשל אצל חלק מתימן).
ברוב האשכנזים והספרדים נהוג להטות את הראש על היד בזמן הישיבה.
יש דקויות של איזו יד להטות, בגלל תפילין בשחרית; במנחה, שאינה כוללת תפילין, נוטים אחרת.
חלק מהחסידויות נוהגות תמיד להטות שמאלה לפי מנהגיהם.
חלק מהקהילות, במיוחד רבות בקרב הספרדים ובאיטליה, נמנעות מנפילה ממשית עקב אזהרות קבליות.
אין נוסח מחייב לתחנון. במשך הדורות התקבלו נוסחים שונים.
בחלק מהקהילות נוהגים לומר פסוקים מתהילים בשעת הנפילה, כגון תהלים כ"ה או ו'.
בהמשך נוספו לטקס גם קטעים נוספים שאינם בנפילה, כמו וידוי והשלש עשרה מידות הרחמים.
בחלק מהעדות נוהג לפתוח בתחנון בווידוי (הודאה על חטאים), ואחריו שלוש עשרה מידות הרחמים (פירוט רחמים אלוהים).
מנהג זה התקבל מאוחר יותר בהשפעת הזוהר וקבלת האר"י, ולא כל הקהילות קיבלו אותו.
יש שהסתייגו מהפוך של הווידוי מדי יום מחשש שיאבד משמעותו.
בימים שני וחמישי נהוג להאריך בתחנונים. זה נובע מזכרונות היסטוריים: משה קיבל את הלוחות בחמישי וירד בשני, ובתי הדין ישבו בימים אלה.
ברוב הקהילות מוסיפים בימים אלה קטעים מיוחדים כמו "והוא רחום" וקטעים שנלקחו מסדרי הימים הנוראים.
הפרטים השונים בתוספות משתנים בין נוסחי תפילה שונים.
בדומה, יש קהילות הפותחות בתחנון בנפילת אפיים ומקצרות את הווידוי. הקהילות האשכנזיות, איטליה ותימן שמרו על המנהג הישן שכולל נפילת אפיים בראש התחנון.
בימים של הרחבה מיוחד, ובעיקר בימים שני וחמישי, מוסיפים קטע ארוך הנקרא "והוא רחום".
פיסקה זו כוללת מספר תפילות וקטעים שכבשו מקום מרכזי בסדר התחנון.
אחרי הנפילה נהוג לומר לקט פסוקים שמסיים את התחנון, ובסוף נאמר בדרך כלל הפסוק "עזרנו אלהי ישענו...".
בכמה נוסחים מוסיפים לפני הסיום תפילת "שומר ישראל".
הסדר המדויק משתנה בין עדות שונות ובין ימי השבוע. לדוגמה:
וכולל בדרך כלל והוא רחום, נפילת אפיים, פיוט קבוע, תפילת שומר ישראל וסיום.
הסדר כולל וידוי, אל ארך אפים ושלוש עשרה מידות, נפילת אפיים, והוא רחום ותוספות פיוט.
קיימים שני מנהגים: מנהג קדום ומנהג לפי קבלת האר"י. המנהג הקבלי מקובל היום ברוב הקהילות.
הסדר משלב פסוקים מדניאל, אל מלך, שלוש עשרה מידות, וקטעים מתהילים ומנביאים.
במקור לא היו תוספות מיוחדות לשני וחמישי, אך מאוחר יותר אומצו חלק מההוספות בשל השפעות ספרדיות.
בתעניות ציבור אומרים סליחות, הכוללות פעמים רבות את שלוש עשרה מידות.
בחלק מהקהילות הסליחות נאמרות בתוך חזרת הש"ץ, ובחלק אחר מוסיפים אותן כחלק מתחנון לאחר התפילה.
בירור חשוב: בימי שמחה לא נוהגים לומר תחנון. רשימת הימים כוללת:
שבת, ראש חודש, כל חודש ניסן, פסח שני, ל"ג בעומר, תשעה באב ועוד.
חלק מהעדות, כמו תימן, נוהגות אחרת בתשעה באב וביום כיפור.
גם יש ימים מקומיים של שמחה ("פורים" קהילתי), שבהם לא אומרים תחנון.
לאחר הקמת מדינת ישראל הוחלט שהימים ה' באייר וכ"ח באייר לא יאמרו בהם תחנון.
כחלק מהמנהג, בקהילות מסוימות אומרים פסוקים מסוימים בימים שאין אומרים תחנון.
בארץ יש מקומות שאומרים רק חלק מהפסוקים הללו.
הנהוג היום ברוב הקהילות הוא לא לומר תחנון במנחה שלפני יום שבו אין אומרים תחנון.
יש יוצאים מן הכלל, כמו מנחה שלפני ערב ראש השנה וערב יום כיפור, שבהם כן אומרים תחנון.
לסיכום, התחנון הוא מנהג תפילה עתיק ומגוון. צורתו, נוסחו והזמנים שבהם אומרים אותו משתנים לפי עדה, מסורת והשפעות היסטוריות.
תחנון (בקשות תפילה) נקרא גם נפילת אפיים (נפילה על הפנים).
אומרים אותו אחרי תפילת העמידה, בדרך כלל בשחרית ובמנחה.
לא אומרים אותו בימי שמחה כמו חגים וראש חודש.
כשבתלמוד כתבו שאפשר להוסיף אחרי התפילה בקשות אישיות, זה התחיל שם.
אולי בהתחלה זה היה רק רשות, ובהמשך נהפך למנהג קבוע.
נפילת אפיים היא השתחוואה או הטלת הראש על היד בזמן התפילה.
יש סיפורים בתנ"ך שבהם אנשים התפללו כך.
יש קהילות שנופלות ממש על הקרקע (בכמה מקומות בתימן).
בקהילות אחרות יושבים ומניחים את הראש על היד.
יש הבדלים לפי מסורת: איפה שמניחים תפילין לא נוטים להטות על אותה יד.
אין נוסח אחד קבוע. בקהילות שונות אומרים פסוקים שונים מתהילים בזמן הנפילה.
בכמה קהילות אומרים וידוי (הודאה על טעות) ואז שלוש עשרה מידות הרחמים.
לא כולם מקבלים את המנהג הזה כי הם חוששים שהוא יהפוך לשגרה.
בימים שני וחמישי מוסיפים לתחנון קטעים ארוכים יותר.
זאת כי לימי אלה הייתה חשיבות מיוחדת בעבר.
בסיום התחנון נוהגים לומר פסוק שמסיים את התפילה.
בחלק מהנוסחים אומרים גם את תפילת "שומר ישראל" לפני הסיום.
בימי שמחה לא אומרים תחנון. רשימה נפוצה כוללת שבת, ראש חודש, כל ניסן, ל"ג בעומר ותשעה באב.
יש גם ימים מיוחדים בקהילות שונות שבהם לא אומרים תחנון.
במדינת ישראל החליטו שלפעמים לא אומרים תחנון גם בימים כמו יום העצמאות.
בדרך כלל לא אומרים תחנון במנחה לפני יום שבו אי אפשר לומר תחנון.
אבל יש חריגים כמו לפני ערב ראש השנה וערב יום כיפור.
תחנון הוא חלק מהתפילה שבו מבקשים ורוצים להתקרב. המסורת והטקסים שלו שונים בין קהילות.
תגובות גולשים