תלמיד חכם הוא יהודי שלמד אצל חכמים רבניים ויודע ספרות תורנית. כיום נהוג לקרוא כך לאדם שבקיא בתלמוד (הטקסט המרכזי של הרבנים) ובהלכה (חוקי הדת וההתנהגות).
הצורה המקורית בכתבי יד היא "תלמיד חכמים", משמעותה תלמידיהם של חכמים. הביטוי הופיע כדי לתאר מי שעבר את שלב הלימוד הראשוני, שנקרא "צורבא מרבנן" (התחלת לימוד תלמוד), אבל עדיין לא הגיע לדרגת חכם. יש הסוברים שהמילה "חכם" כאן משמשת כסומך, ולא כשם תואר. במסורת יש גם פירוש דרשני: מאחר שהתורה נקראת "חכמה", מי שלומד אותה נחשב לתלמידה.
בתלמוד מובאות כמה הגדרות מהן מבינים מי הוא תלמיד חכם. למשל, מי ששואלים אותו שאלות הלכתיות בכל מקום ונשמע לו, סימן לידע ולמעמד. יש גם תיאורים של תלמיד חכם שמניח עבודתו ומקדיש זמן ללמוד ולעסוק בענייני שמים.
על תלמיד חכם מצופה להתנהג בכבוד ובהופעה נאותה כדי שלא יגרום חילול השם. מדרשים ופרקי הלכה מדגישים לבוש והיגיינה כסימן של כבוד. בתלמוד מובאים משלים שמבהירים איך המלך אוהב מי שמביא חפציו מסודרים ונקיים.
המונח "צורבא מרבנן" מופיע בתלמוד ככינוי לשלב מסוים של תלמיד חכם, כשהוא עדיין צעיר בלימודיו.
המושג נכנס גם לאמנות ולספרות. דוגמה לכך היא ציורו של יוזף ישראלס שכותרתו "תלמיד חכם". בספרות מופיע הסיפור של ש"י עגנון על שני תלמידי חכמים בעיר.
תלמיד חכם הוא אדם שלמד הרבה תורה. תורה = ספרי הדת של היהודים. היום קוראים כך גם למי שיודע את התלמוד.
התלמוד = ספר גדול של חכמים. הלכה = כללי דת ודרך חיים.
מילה ישנה שהייתה בתחילה היא "תלמיד חכמים". היא הייתה אומרת "תלמיד של חכמים". יש גם שלב לימוד שנקרא "צורבא מרבנן". זה אומר שמתחילים ללמוד תלמוד.
בתלמוד אומרים שתלמיד חכם הוא מישהו ששואלים אותו שאלות הלכה והוא יודע לענות. גם מי שעוסק בלימוד ודורש שיעבוד פחות בעבודה רגילה נחשב לתלמיד חכם.
ציפייה לתלמיד חכם היא שיתנהג יפה. הוא צריך להראות נקי ומכובד כדי שלא יבייש את התורה.
הביטוי הזה מוצג בתלמוד לתאר שלב מוקדם של הלימוד.
אמנים וסופרים השתמשו ברעיון הזה. יש ציור של יוזף ישראלס בשם "תלמיד חכם". גם ש"י עגנון כתב סיפור על תלמידי חכמים.
תגובות גולשים