תנין היאור

תַּנִּין הַיְאוֹר (Crocodylus niloticus) הוא תנין גדול החי באפריקה. זוהי אחת מהמינים הגדולים של התנינאים; זכרים בוגרים מגיעים בדרך כלל ל-4, 5 מטרים, ויש פרטים נדירים גדולים יותר. תפוצתו כוללת רוב אפריקה שמדרום לסהרה ואיי מדגסקר; בעבר חי גם בארץ ישראל.

השם המדעי מורכב מ־Crocodylus (יוונית, קשקשי גוף) ו־niloticus (של הנילוס). השם העברי "תנין היאור" מופיע אף הוא במקורות עתיקים כמו התנ"ך.

תנין היאור מותאם לחיים מימיים-למחצה: גוף ארוך ומכוסה בקשקשים ועצמות עור שנקראות אוסטאודרמים (לוחיות עצם). רגליו קצרות; בזנב יש שרירים חזקים המשמשים לשחייה. בפיו יש 64, 68 שיניים חרוטיות, שנועדו לאחוז ולקרוע בטרף.

הזכרים גדולים משמעותית מהנקבות. נקבות נמצאות בדרך כלל באורך 2.2, 4 מטר ומשקל עד כמה מאות קילוגרמים. זכרים בממוצע 4.1, 5 מטר, ומשקלים יכולים להגיע עד לטונה בפרטים ענקיים. פרטים מעל 6 מטר נדירים.

הגולגולת חזקה מאוד כדי לעמוד בכוחות הנשיכה. עוצמת נשיכה נחשבת לאחת החזקות בטבע.
איברי החישה (עיניים, אוזניים, נחיריים) ממוקמים בחלק העליון של הראש, מה שמאפשר להתחבא במים עם מינימום חשיפה. לאורך הגוף קיימים פקעות חישה זעירות (Dermal Pressure Receptors), שמגלות תנודות ולחצים במים.

הקשקשים עשויים קרטין (אותו חלבון שמרכיב שיער ופרסות). לוחיות העצם בגב מספקות שריון והן חשובות גם לתרמורגולציה, ויסות טמפרטורת הגוף. עור הגחון, שאינו מכוסה אוסטאודרמים, מבוקש בתעשיית העורות.

התנין הוא הטרותרמי, "בעל דם קר", תלוי בחום חיצוני כדי לווסת את טמפרטורת גופו. כדי להתחמם הוא משתזף בשמש. קצב החילוף החומרי איטי יחסית; בשל כך הוא יכול לשרוד חודשים ללא מזון ולעתים לחדול פעילות (מעין תרדמה) בתקופות בצורת.

תנין היאור שחיין מעולה. הזנב מספק דחיפה ושינוי כיוון. על היבשה הוא מתקדם בזחילה אך יכול גם ללכת "גבוה" ולדהור למרחקים קצרים במהירות ניכרת.

התזונה משתנה עם הגיל: צעירים אוכלים חרקים ודגים; בוגרים מסוגלים לצוד יונקים גדולים. רוב התזונה של הבוגרים מורכבת מדגים, אבל הם גם תוקפים זברות, גנו, אנטילופות, עופות ולעיתים אף בני אדם. הם צדים בדרך-כלל במארב: צפים במים עם עיניים ונחיריים בולטים, ומרגישים את הטרף באמצעות חיישנים במים. לאחר שתופסים את הטרף הם עלולים לגרור אותו למים, לטבוע ולבתר אותו ב"גלגול המוות", סיבוב מהיר שמשמש לקריעת נתחים.

נקבות חופרות בורות בקרבת מים ומטילות 40, 60 ביצים. הבקיעה מתרחשת אחרי כ־80, 90 ימים. המין המיני של האבקועים נקבע לפי טמפרטורת הקן: טמפרטורות מסוימות מייצרות זכרים, ואחרות נקבות. האם מגנה על הקן ועוזרת לאבקועים להגיע למים, אך רוב האבקועים נטרפים ושרידות לבגרות היא נמוכה.

תנינים אינם בודדים תמיד; הם מצויים בקבוצות שכוללות היררכיה חברתית לפי גודל. הם מתקשרים בקולות, מחוות גוף ומגע. בקבוצות הם עשויים לשתף פעולה בציד ובטיפול בטרף גדול.

הסכנה הגדולה ביותר לאבוקועים היא טורפים ושודדי ביצים. בוגרים כמעט אינם מותקפים בטבע; טורפים בולטים הם היפופוטם, אריה ותנינים אחרים. האדם הוא האיום המשמעותי ביותר לחיים שלהם בגלל ציד ואיבוד בתי גידול.

חיים במקווי מים מתוקים ובאזורים מליחים חלקית, נהרות, אגמים וביצות ברחבי אפריקה. אוכלוסיות מקומיות נפגעו בציד במאה ה־20, אך כיום יש מאות אלפי פרטים בטבע.

עד תחילת המאה ה־20 חיו תניני יאור בארץ. הפרט האחרון כנראה ניצוד ב־1912. כיום הם נראים כאן רק בשבייה ובחוות תנינאים.

תנין היאור שייך לסוג Crocodylus במשפחת התניניים. בשנים האחרונות הופרד המין המערב־אפריקני (Crocodylus suchus) ממין זה, והוא קטן ופחות תוקפני.

במאה ה־20 ציד תעשייתי עלה במספרם של תניני היאור. מאז הונהגו חוקים בינלאומיים, חוות גידול מסחריות ותוכניות שימור. כיום מצב השימור מוגדר כ"ללא חשש" ברמה העולמית, אם כי באזורים מסוימים אוכלוסיות קטנות ומסוכנות.

תנין היאור תוקף בני אדם לעיתים קרובות, באפריקה מדווחים מאות תקיפות בשנה, ומספר גדול מהן מסתיים במוות. התקיפות נובעות מטריפה, הגנה על הטריטוריה או הקן, ומקרי הגנה עצמית. פרטים גדולים ונדירים, כגון גוסטב, נקשרו למקרים רבים של תקיפות בני אדם.

בתרבויות רבות תנין היאור עורר פחד וכבוד. במצרים העתיקה הוא היה בעל משמעות דתית, ונחנטו בו בעלי חיים שחוברו לפולחן. בתרבות המקומית באפריקה התנינים זכו לתפקידים טקסיים וסמליים.

חוות מגדלות תנינים למטרות מסחר (עור ובשר) וגם לשימור ולחינוך. גידול מסחרי הפחית חלקית את הלחץ על אוכלוסיות הבר.

התנין מוזכר בתנ"ך כסמל מפלצתי ולעתים כמטאפורה. שמו מופיע בנבואות, ובמקומות מסוימים בארץ נקראות תצורות ונחלים על שמו.

תנין היאור (Crocodylus niloticus) הוא תנין גדול שחיי באפריקה. זכרים גדולים יכולים להגיע לכמה מטרים. הם חיים בנהרות, אגמים וביצות.

שמו המדעי קשור לנהר הנילוס. השם העברי "תנין" מופיע גם בסיפורים עתיקים.

גוף ארוך עם קשקשים ועצמות קטנות בעור שנקראים אוסטאודרמים (לוחיות עצם). יש לו זנב ארוך ושרירי לשחייה. עיניו ונחיריו ממוקמים מעל הראש.

התנין אוכל דגים, ציפורים וחיות גדולות יותר לעיתים. בדרך-כלל הוא מסתתר במים ומחכה לטרף. כשהטרף קרוב הוא זנק מהמים, חטף אותו וישר גרר אותו למים.

הנקבה חופרת בור ליד המים ומטילה 40, 60 ביצים. אחרי כ־80, 90 ימים הביצים בוקעות. האם שומרת על הביצים ועוזרת לפגיות להגיע למים.

תנינים "בעלי דם קר" (זה אומר שהם צריכים חום מהשמש). הם משתזפים בשמש כדי להתחמם.

לפעמים תנינים תוקפים בני אדם בנהרות. אנשים מפחדים ומכנים חלק מהתנינים מסוכנים. בתרבויות עתיקות התנינים היו חשובים וחלקם נחשבו לקדושים.

בעבר צדו הרבה תנינים בשביל העור. היום יש חוקים וחוות גידול שעוזרות להגן עליהם.

פעם חיו תנינים גם בארץ. הפרט האחרון ניצוד בתחילת המאה העשרים. היום אפשר לראות תנינים כאן רק בגני חיות ובחוות.