תפיסת עומק היא היכולת להבחין בנפח התלת־ממדי של עצמים ובמיקומם במרחב ביחס לצופה.
זה נוצר על ידי המוח שמעבד את התמונות הדו־ממדיות מהרשתית והופך אותן לתמונה תלת־ממדית.
ככה אפשר גם להרגיש עומק בתצלומים ובאיורים.
מערכת הראייה משתמשת במידע הדו־ממדי מהרשתית כדי לבנות תמונה תלת־ממדית.
מרחק נקבע על ידי השוואה בין קרני אור שנקלטו באזורים שונים של הרשתית.
המערכת עושה זאת בכמה דרכים: תנועת שרירי העין למיקוד, סטריאואופסיס והיסט (פרלקס).
פגיעה בגורמים פיזיולוגיים או עצביים עלולה לפגוע בתפיסת העומק.
עיניים מתמקדות בחפץ כדי לראותו חד. חפצים מחוץ למיקוד נראים מטושטשים.
מידת הטשטוש היא רמז לעומק. בעדשות ובצילום קוראים לזה "עומק שדה".
ככל שחפץ קרוב יותר, העיניים מתאמצות יותר להתמקד בו.
סטריאואופסיס היא השוואת שתי התמונות מהעיניים. העיניים מופרדות בכ־6 ס"מ.
הפער בין התמונות נותן רמז למרחק: תמונות דומות מעידות על חפץ רחוק.
המוח משלב את שתי התמונות ומחשב מרחקים בקליפת המוח.
אפשר להטעות את המוח על ידי העברת תמונה שונה לכל עין.
זהו העיקר בסטריאוסקופיה ובסרטים תלת־ממדיים.
היסט (פרלקס) הוא שינוי במיקום נקודות יחסית זו לזו כשצופים מזוויות שונות.
היסט מקבל רמזי עומק כשמזיזים את הראש ומשווים תמונות מזוויות שונות.
אדם עם עין אחת יכול לפתח תחושה של עומק על ידי תזוזת הראש, אך זה איטי יותר.
העין רטטת קלות כ־250 פעמים בשנייה. כאשר עצם רחוק יותר, הבבואתו על הרשתית זזה פחות.
זו עוד דרך להבחין בעומק.
הניסיון עוזר למוח לפתח תפיסת עומק בגלל פלסטיות המערכת העצבים.
פעוטים שלומדים לזחול כ־6 חודשים יודעים לא לעבור על זכוכית שנראית כ"תהום".
מסקנה זו מראה שתפיסת העומק מתפתחת אחרי כמה חודשים ולא תמיד מולדת.
אלינור גיבסון ערכה ניסויים שמצאו תוצאות אלו.
יש תקופה קריטית שבה צריך להתרגל לראייה דו־עינית כדי לפתח סטריאואופסיס.
ניסוי החדר של איימס מראה שגם ניסיון והנחות על המרחב משפיעים על התפיסה.
אדם משתמש ברמזים רבים כדי להבחין בעומק, וכמה מהם עובדים אפילו בתמונה דו־ממדית.
רמזים אלה מבוססים על הנחות לגבי העולם; אם ההנחות שגויות, עשויות להיווצר מטות.
אמנים משתמשים ברמזים אלה כדי ליצור תחושת תלת־ממד על מישור שטוח.
קוים מקבילים שמתכנסים בפרספקטיבה נותנים רמז לעומק בתמונה.
חוקי גשטאלט על שטחים סגורים מראים איך סגירה של צורה יוצרת תחושת עצם.
הוספת קווים שמסגירים צורה יכולה לבטל או ליצור אשליית עומק.
תפיסת עומק היא היכולת לראות כמה דברים רחוקים או קרובים.
המוח עושה זאת על ידי שימוש בתמונות מהעיניים.
כך גם רואים עומק בתמונות ובציורים.
הרשתית, החלק בעין ש"לוכד" את התמונה, שולחת תמונות למוח.
המוח משווה תמונות שונות כדי להבין מרחקים.
יש כמה דרכים לקבל רמזים על עומק.
העיניים מתרכזות בחפץ כדי לראותו חד. חפץ מטושטש מרמז שהוא לא במרכז.
בעדשות קוראים לזה עומק שדה.
סטריאואופסיס היא השוואת תמונה מכל עין. שתי העיניים רואות קצת אחרת.
ההבדלים עוזרים למוח להבין מי קרוב ומי רחוק.
זה גם מה שעושה סרט תלת־ממד מרשים.
היסט או פרלקס זה שינוי מקום של נקודות כשמזיזים את הראש.
כאשר זזים, אפשר להשוות תמונות ולגלות עומק.
גם אנשים עם עין אחת יכולים לדעת עומק אם הם מזיזים את הראש.
העין רוטטת מעט הרבה פעמים בשנייה.
כאשר עצם רחוק, התנועה שלו על הרשתית קטנה יותר.
ילדים לומדים לראות עומק בזמן שהם מתפתחים.
תינוקות שמתחילים לזחול מבינים שלא כדאי ללכת על זכוכית שנראית כ"תהום".
צריך גם לראות עם שתי העיניים כדי לפתח ראייה טובה של עומק.
יש רמזים בעין ובציור שמראים עומק. אמנים משתמשים בהם ליצירת אשליה.
קוים שמצטמצמים לעבר נקודה נותנים תחושת מרחק.
סגירת צורה יכולה להפוך שטח לעצם נראה.
תגובות גולשים