תקשורת המונים היא תהליך של העברת מסרים בהיקף גדול לקהל אנונימי. היא מאופיינת במיידיות, בפומביות ובמשך קצר של ההשפעה. דוגמות עיקריות כוללות עיתונים, רדיו, טלוויזיה, קולנוע, מוזיקה פופולרית, משחקי וידאו וספרים. בניגוד לתקשורת בין־אישית, המיועדת לפרט אחד או לכמה אנשים, תקשורת ההמונים פונה לקהל רחב ומשפיעה על דעת הקהל ועל תפיסת המציאות.
רשת האינטרנט חוללה שינוי חלקי: אתרי חדשות של עיתונים מסורתיים עדיין דומים למדיה הישנה, בעוד שתכנים רבים ברשת מופקים על ידי אנשים פרטיים. האינטרנט מאפשר תגובה ותקשורת דו־כיוונית, שלא הייתה אופיינית לתקשורת ההמונים הישנה.
הטקסט עוסק גם בתכנים: רובם אקטואליים ונוגעים לסדר היום הציבורי, וחלק גדול מהם הוא בידור. מבחינה כלכלית, הפקת מדיה המונית יקרה, ולכן אמצעי תקשורת רבים נמצאים בבעלות תאגידים, ממומנים על ידי פרסום, או נתמכים על ידי גופים ציבוריים או דמי מנוי.
תקשורת ההמונים צמחה בעיקר מאז המהפכה התעשייתית. אפשר לחלק התפתחות תקשורת אנושית לחמישה שלבים בולטים: דיבור, כתב, דפוס, טלקומוניקציה (שיטות להעברת מידע למרחק) ודיגיטציה (מעבר לאותות דיגיטליים). המצאת הכתב אפשרה לשמור ידע מחוץ לזיכרון. המצאת הדפוס במאה ה־15 על ידי גוטנברג אפשרה הפצה רחבה של ספרים ושינתה את החברה, כולל העלייה בקריאת העם ושינויים דתיים וחברתיים.
הטלקומוניקציה כללה את הטלגרף, הטלפון והרדיו. הרדיו בשנות ה־20 וה־30 קיבץ מיליוני מאזינים. לאחר מכן הגיעה הטלוויזיה, שאיפשרה שידור תמונה וקול בו־זמנית, והפכה לאמצעי המרכזי לשידור אירועים חיים, כגון נחיתת האדם על הירח ב־1969. המצאת המחשב בשנות ה־70 והאינטרנט בשנות ה־90 יצרה מהפכה נוספת. בשנות ה־2000 התמזגו טלפונים סלולריים עם האינטרנט; השקת האייפון ב־2007 שינתה את דרך הצריכה. בחודש יוני 2025 הושק שירות חדשות בשפה הפולנית המשתמש בתרגום מבוסס בינה מלאכותית.
חוקרים ניסו לתאר גרפית את תהליך התקשורת. מודלים שונים מסבירים כיצד המסר מועבר ומה משפיע עליו. חלק מהמודלים פשוטים וחלקם מדגישים חזרה ופרשנות.
מודלים ליניאריים מציגים העברה חד־כיוונית: מהמוען לנמען. מודל לאסוול (1948) שואל: מי אמר, מה אמר, באיזה ערוץ (המדיום, הדרך שמשדרים בה), למי, ובאיזו השפעה. גרסת ברדוק הוסיפה נסיבות ותכלית. מודל שאנון־וויבר מדבר על "רעש", כל מה שעשוי לשבש את העברת המסר.
מודלים מעגליים מדגישים משוב מהנמען חזרה למוען. מודלים סמיוטיים (חקר סימנים ומשמעויות) כמו יאקובסון מחלקים את התקשורת לפונקציות שונות: העברת מידע, הבעת רגש, פנייה לנמען, פתיחה/שימור קשר, דיבור על השפה עצמה ושימוש אומנותי בשפה.
המחקר עבר כמה שלבים. תחילה נטו להאמין בתאוריות של "השפעות חזקות" שהציגו השפעה מיידית וחזקה של המדיה (תאוריית המחט התת־עורית). אחר כך עלו ראיות להשפעות מוגבלות, כמו "הזרימה הדו־שלבית" שבה מנהיגי דעה מעבירים מסרים לציבור. בשלב מאוחר יותר חזר הדיון על יכולת ההשפעה של המדיה, אך עם דגש על קהל אקטיבי והשפעות ארוכות טווח. תאוריות חשובות כוללות בניית המציאות, סדר יום תקשורתי וספירלת השתיקה.
גישה מבנית־תפקודית מזהה חמישה תפקידים עיקריים לתקשורת: סיקור הסביבה (העברת חדשות), תיאום ופרשנות, המשכיות תרבותית, בידור וגיוס (הנעה פוליטית או חברתית). לדוגמה, תוכנית דוקומנטרית יכולה לסקר, לפרש ולבדר בו־זמנית.
המעבר לטכנולוגיות דיגיטליות וטכנולוגיות חברתיות טשטש את ההבחנה בין תקשורת המונים לתקשורת אישית. הופיע מונח כמו "Masspersonal Communications" שמתאר אנשים פרטיים שמתקשרים עם קהלים רחבים דרך רשתות חברתיות, למשל בטוויטר.
תקשורת המונים היא דרך לשלוח מידע להרבה אנשים בכל פעם. היא מהירה, פתוחה ונותנת לעיתים רק לחצי מהסיפור. דוגמאות: עיתון, רדיו, טלוויזיה, קולנוע ומשחקי וידאו.
האינטרנט מאפשר לכל אחד לפרסם ולענות. אתרי חדשות של עיתונים עובדים כמו פעם. אבל ברשת יש גם תגובות והפצה מהירה.
לפני הכול היה דיבור פנים אל פנים. אחר כך אדם כתב סימנים על קירות. המצאת הכתב עזרה לשמור ידע. המצאת מכונת הדפוס (גוטנברג) אפשרה להדפיס הרבה ספרים ולחבר בין אנשים רחוקים.
הרדיו אפשר לשדר קול למיליונים. הטלוויזיה הוסיפה גם תמונה. כך אנשים צפו באירועים חיים, כמו הנחיתה על הירח. המחשב והאינטרנט שינו את הכל. ב־2007 הופיעו סמארטפונים שחיברו אינטרנט וטלפון.
תפקידים משמעותיים: לתת ידיעות, להסביר דברים, לשמור מסורת, לבדר ולגייס אנשים למטרה.
מודל בסיסי שואל: מי אמר, מה אמר, באיזה ערוץ, למי ומה קרה. יש גם רעש (דברים שמפריעים לשמוע).
היום רשתות חברתיות מקרבות בין אנשים לצופים. זה יוצר תקשורת שהיא גם אישית וגם המונית.
תגובות גולשים