תרומות ומעשרות

"תרומות ומעשרות" הן מצוות בתורה שמחייבות להפריש חלק מהיבול בארץ ישראל.
ההפרשות נועדו לתמוך בכהנים (כוהנים), בלווים (אנשים משבט לוי) ובעניים, וגם לאכילה בטהרה (טהרה = להיות ללא טומאה) בירושלים.
יש מחלוקת אם החיוב כיום הוא מדאורייתא (מהתורה) או מדרבנן (חוק חכמים).
למאמץ ההלכתי יש השלכות מעשיות על אופן ההפרשה והנתינה בימינו.

יש שתי תרומות ושלושה מעשרות עיקריים. התרומות הן מתנות הכהונה.
מעשר ראשון מיועד ללויים; תרומת מעשר היא עשירית מתוך מה שנתן הלוי, והוא ניתן לכהן.
בסך הכל מפרישים בערך כ-20% מהיבול, לפי כללי ההלכה.

שאלת המקור: האם החיוב בתרומות הוא רק על חמשת המינים (חמשת מיני דגן, ענבים, זיתים ויין ושמן) או על רוב הפירות, נחלקה בין הראשונים.
בסופו של דבר תיקנו חז"ל להחיל את החיוב גם על פירות ועצים נוספים, ואפילו על ירקות בדורות מאוחרים.

לאחר תרומה גדולה מפרישים עשירית ללויים.
בזמן שיבה לירושלים נחתם שינוי היסטורי: עזרא קבע שחלק מהמעשרות יעברו לכהנים.

הלוי מופרש גם הוא לתת מעשר מהמעשר שקיבל, וזה נקרא תרומת מעשר.

מעשר שני הוא עשירית שנייה שנאכלת בטהרה בירושלים. אם אי אפשר לעלות, מוחלפת בה כסף.

בשנות המחזור השלישית והשישית נותנים מעשר לעני. לפי התורה עני הוא מי שיש לו פחות ממאה-מאתיים זוזים.

חיוב התרומות חל בעיקר על יבולים שגדלו בארץ ישראל. יש מחלוקת לגבי גידולים בחו"ל.
בפועל ההלכה מקבלת חיוב על ארצות מסוימות קרובות לישראל, ועל רוב היבולים בישראל מפרישים ללא ברכה, פרט לחמשת המינים.

לפי רוב הראשונים, חמשת המינים חייבים מן התורה. חז"ל הרחיבו והוציאו מנהג להפריש גם מפירות אחרים, קטניות וירקות.

חיוב קיים רק אם מתקיימים תנאים מסוימים בתוצרת. יש הלכות לגבי דרך ההפרשה וההכרזה עליה.
ניתן גם להתיר הפרשות שנעשו קודם, כלומר "להחזיר" את היבול למצבו הקודם.

תרומה גדולה ותרומת מעשר מותרות רק לכהן טהור ובני ביתו. אכילת תרומה על ידי זר אסורה.
מעשר ראשון נאכל על ידי לוי ללא טהרה, ומעשר עני נאכל על ידי העני.
מעשר שני חייב אכילה בטהרה ובירושלים.

היו מאבקים על חלוקת המעשרות בין כהנים ולווים, והיו שינויים מנהגיים כדי למנוע ניצול על ידי משפחות כהונה חזקות.
אחרי חורבן בית המקדש פסקו קורבנות רבים, ותרומות מסוימות הובאו לכהנים שעוסקים בתורה.

יש חובה ל"לבער" מעשרות מסוימות בשנה המתאימה, כלומר להשמידן או להכשירן לפי ההלכה.
כיום נהוג לפעמים לחולל מעשר שני על מטבע כדי שהפירות יהיו מותרי אכילה.

לאחר הביעור יש מסורת אמירת וידוי שבה מודים על הפירות ועל מתן התרומות.
האם נהוג כיום להודות בציבור שנוי במחלוקת, אך יש מקומות שנוהגים לומר את הווידוי בשביעי של פסח.

בעיקר מפרישים אך לא נותנים כדין המקורי. תרומות שנאסרו לאכילה נארזות ונזרקות בכבוד.
מעשרות ראשונים ועוני לעתים נשמרים ועוברים הסדרים מודרניים.
יש מכונים שמבצעים "בית האוצר", הסכמים עם לוי/עני לקבל מעשרות כספיות קבועות, ובכך הבעלים יוצא ידי חובתו.

פוסקים נחלקו האם החיוב כיום הוא מן התורה או מדרבנן. הרמב"ם סבר שפעם היה חיוב מדאורייתא במצב מיוחד של רוב עם ישראל בארץ.
יש פוסקים בני זמננו הסבורים שמחויבים בתרומות ומעשרות מן התורה כיום.

בימינו מפרישים אך לא נותנים כפי שהיה בעבר, מחמת טומאה וחוסר בית המקדש.
כהנים כיום נחשבים טמאי-מת בדרך כלל, ולכן אין להם הנאה מתרומה שנאסרה באכילה.
מעשר שני מחולל לעתים על מטבע כדי להסיר את איסור האכילה.

נוסח ההפרשה המקובל התגבש לאורך הדורות. אם החיוב ודאי, מברכים לפני ההפרשה.
האמירה הטכנית מגדירה את החלוקה בין החלקים שהופרשו ואת הצעדים שיש לנקוט להכשיר או להסתיר אותם.

תרומות ומעשרות הן חוקים בתורה על חלק מהפרי שגדל בארץ ישראל.
חלקים אלה ניתנו פעם לכהנים (אנשים שעבדו בבית המקדש), ללווים ולעניים.
אם לא מפרישים את החלקים האלה, הפירות נקראים "טבל". טבל = פרי שלא הופרש ממנו תרומה.
בשנת שמיטה (שנת מנוחה לאדמה) לא מפרישים מעשרות.

יש כמה סוגים של הפרשות:
- תרומה: חלק קטן לכהנים.
- מעשר ראשון: עשירית שניתנת ללויים.
- תרומת מעשר: חלק קטן מהמעשר שהלווי נותן לכהן.
- מעשר שני: עשירית שנאכלת בירושלים בטהרה.
- מעשר עני: מעשר שנותנים לעני.

היום קשה לתת לכהנים את התרומה כפי שהיה פעם.
לכן מפרישים חלק ומסתירים אותו בכבוד או משליכים.
מעשר ראשון ולעתים מעשר עני עושים בדרכים שונות כדי למלא את המנהג.
יש גם מקומות שנקראים "בית האוצר" שעוזרים לבעלים לתת את המעשרות בצורה מסודרת.

- החוקים תקפים בעיקר על פירות שגדלו בארץ ישראל.
- חז"ל הרחיבו את החיוב גם לפירות ועצים נוספים.
- לפעמים מעשר שני מוחל על מטבע כדי לאכול את הפרי.