EMDR (ראשי תיבות באנגלית של Eye Movement Desensitization and Reprocessing, הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים) הוא טיפול שבו המטופל משחזר אירוע טראומתי ובאותו הזמן מבצע גירוי דו-צדדי, בדרך כלל תנועות עיניים מצד לצד. שיטה זו פותחה ב-1988 על ידי פרנסין שפירו כדי להפחית את השפעתם של זיכרונות טראומטיים. הטיפול נפוץ להפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD, תגובות קשות לאחר חשיפה לטראומה), אך יש סביבו מחלוקת מדעית.
שפירו הציעה כי חוויות טראומטיות עלולות להציף את מערכות העיבוד המוחיות. כתוצאה מכך, זיכרונות שליליים עשויים להישמר בצורה בעייתית, עם תמונות, רגשות ותחושות גוף לא מעובדים. המטרה של EMDR היא לאפשר עיבוד מחדש של זיכרונות אלה, להפחית את המצוקה וליצור דרכי התמודדות טובות יותר.
בשנים האחרונות השיטה זכתה להכרה ארגונית: ארגון הבריאות העולמי קבע ב־2013 כי היא טיפול מבוסס ראיות ל-PTSD. גם ארגונים אמריקאיים הכירו בה מוקדם יותר.
המודל התיאורטי העיקרי נקרא מודל העיבוד המידע האדפטיבי (AIP). לפי מודל זה, תסמיני ה-PTSD נובעים מעיבוד לקוי של הזיכרון הטראומטי. הועלתה השערה שהגירוי הדו-צדדי במהלך הטיפול מדמה חלק מתהליכי השינה (שלב REM), ועשוי לעודד מצב מוחי שמתאים לעיבוד זיכרון.
EMDR משלבת מרכיבים מריבים גישות טיפוליות שונות: קוגניטיביות, התנהגותיות, ופסיכודינמיות. המרכיב המוכר והמיוחד הוא הגירוי הדו-צדדי (הפעלת גירוי חושי לסירוגין משני צדי הגוף).
הטיפול מאורגן בשמונה שלבים המתייחסים לעבר, להווה ולעתיד של הזיכרון הטראומטי:
- לקיחת היסטוריה ובניית תוכנית טיפול. המטפל מזהה מטרות וזיכרונות שעליהם יעבדו.
- יצירת "מקום בטוח", דימוי נוח שישמש כמשענת במהלך המפגשים.
- מדידת נקודת התחלה של הזיכרון: תמונה, קוגניציה שלילית (אמונה שלילית על עצמי), קוגניציה חיובית רצויה, רמת מצוקה בסולם 0, 10, רגש ותחושת גוף.
- שלב ההקהייה (desensitization): המטופל מתמקד בזיכרון ובקוגניציה השלילית בזמן שמופעל גירוי דו-צדדי. אחרי כל מקטע של גירוי הוא מדווח על מחשבות או תחושות שעלו. חוזרים עד שרמת המצוקה יורדת מאוד (0, 1 בסולם).
- התקנת משאב חיובי (installation): מחברים את הזיכרון עם קוגניציה חיובית ובודקים עד כמה היא מתחברת, בסולם 1, 7.
- סריקת גוף: בודקים אם נותרו תחושות גופניות לא נעימות, וממשיכים בעיבוד במידת הצורך.
- סיום: המטפל מספק תמיכה ומידע לסיום הפגישה.
- הערכה מחדש: בתחילת המפגש הבא בודקים כיצד המטופל התמודד מאז, והאם עיבוד הזיכרון הושלם.
במהלך עיבודי ההקהייה מתבצעות חזרות של גירוי דו-צדדי שאורכן נע בין כ-15 ל־75 שניות, וכל חזרה מניבה אסוציאציות חדשות שהופכות למוקד עיבוד.
לא מעובדים, זיכרונות טראומטיים עלולים להפעיל תגובות חזקות בחיי היום-יום, פלאשבקים, רגשות ותחושות גופניות. התאוריה היא ש-EMDR מסייע ליצור קשרים חדשים בין הזיכרון המעורר מצוקה לבין מידע אדפטיבי יותר. כך הזיכרון מתעדכן; רגשות ותהליכים חושיים וקוגניטיביים משתנים, והזיכרון יכול להיות נזכר בפרספקטיבה חדשה ובפחות מצוקה.
לגבי מנגנון הפעולה יש שתי פרספקטיבות עיקריות: אחת טוענת שהגירוי הדו-צדדי מעודד שינויים נוירולוגיים התומכים בעיבוד הזיכרון; השנייה טוענת שהגירוי אינו הכרחי, וכי התועלת נובעת בעיקר מחשיפה והקהיה, מרכיבים שמשותפים גם לטיפולים אחרים.
EMDR הוכח כיעיל בטיפול ב-PTSD בקרב מבוגרים, מתבגרים וילדים. אגודות מקצועיות המליצו עליו לתנאים מסוימים. עם זאת, יש ביקורת וטענות שמרכיב תנועות העיניים לא מוסיף הרבה מעבר לשיטות קוגניטיביות או טיפולי חשיפה.
מחקרים ומטא-אנליזות מצביעים על כמה נקודות חשובות: איכות המחקרים משתנה, ונטייה להטיות נמצאה בכמה מטא-אנליזות. כאשר מתמקדים במחקרים עם סיכון נמוך להטיה, הגודל האפקטיבי של EMDR עבור הפרעות שאינן PTSD צלל לכיוון אפס. יש עדויות לכך שהשיפור שנצפה לעתים קרובות הוא קצר-טווח, ואפקטים ארוכי טווח פחות ברורים.
השיטה נבדקה גם בהפרעות נוספות. סקירות עדכניות מצאו חשש להטיה במחקרים, ואפקטים גדולים יותר במקומות שבהם שיטות מחקר היו חלשות. לכן הראיות להתאמה של EMDR להפרעות מעבר ל-PTSD מוגבלות ולא חד־משמעיות.
למרות ההכרה של גופים מובילים וניתוחי יעילות, קיימת מחלוקת על המנגנון והתועלת של הרכיב הייחודי בגירוי הדו-צדדי. חלק מהמחקר מצביע כי תנועות העיניים אינן תורמות מעבר לחשיפה ולהקהיה. נטען גם כי מפתחת השיטה נעזרה בהצהרות שנחשבו שנויים במחלוקת כדי לקדם את השיטה. חוקרים מסוימים תיארו את חלק מהתאוריות התומכות ב-EMDR כלא מספקות מבחינה מדעית, ועדיין נדרשים מחקרים איכותיים נוספים להבהרת המנגנון והיקף היעילות.
EMDR הוא סוג של טיפול שבו זזים את העיניים מצד לצד כשזוכרים חויה קשה. השיטה פותחה ב-1988 על ידי פרנסין שפירו. המטפל מבקש לחשוב על זיכרון שמציק, ולעתים להשאיר מקום בטוח בדמיון.
המטרה היא לעזור לזיכרונות שקשה לעכל. במקום שיש זיכרונות שמציקים, הטיפול מנסה לעזור למוח לעבד אותם טוב יותר.
יש כמה שלבים פשוטים:
- המטפל שואל על הבעיה ובונה תוכנית.
- בוחרים "מקום בטוח", דימוי נח שמרגיע.
- בודקים תמונה, מחשבה רעה, מחשבה טובה רצויה, ועוד כמה מדדים של מצוקה.
- בשלב העיקרי המטופל חושב על הזיכרון בזמן שעושים גירוי דו-צדדי (למשל תנועות עיניים).
- המטופל אומר מה עלה במחשבה אחרי כל מקטע.
- מתקינים מחשבה חיובית ומוודאים שהיא מרגישה נכונה.
- בודקים אם נשאר משהו בגוף ומסיימים את הפגישה.
- במפגש הבא בודקים איך הרגש השתנה מאז.
הטיפול יכול להוריד פלאשבקים ורגשות חזקים שנשארו מהטראומה. חוקרים נחלקים אם תנועות העיניים עושות את ההבדל. חלקם אומרים שזה עוזר; אחרים אומרים שהשיפור נובע מהדיבור והחשיפה לזיכרון.
EMDR עובד טוב להרבה אנשים עם PTSD. ארגונים גדולים המליצו עליו. אך מחקרים אחרים מצאו שהשיטה לא טובה יותר תמיד מטיפולים אחרים. לגבי בעיות שאינן PTSD, ההוכחות חלשות ולעתים מוטות. יש מדענים שלא בטוחים במנגנון ומבקשים מחקרים נוספים.
תגובות גולשים