אשמת שורדים

אשמת שורדים (או אשמת הניצול) היא תחושת אשמה של אנשים שניצלו מאירוע טראומטי. טראומטי = אירוע קשה מאוד שפוגע בנפש. ניצולים חשים לפעמים שהם אחראים על מותם או פציעת אחרים, גם אם לא הייתה להם שליטה.

בעבר ראו אשמת שורדים כסימפטום של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). הפרעת דחק פוסט-טראומטית היא מצב נפשי שיכול להופיע אחרי טראומה. בספר האבחנה DSM-5 המושג לא מופיע בקריטריונים המקובלים. אשמת שורדים יכולה להופיע גם בלי PTSD, אבל כאשר היא מופיעה עם PTSD היא קשורה לתוצאות קשות יותר לבריאות הנפשית.

התופעה מדווחת בקרב פליטים, חיילים, שורדי פיגועים ואפילו קרובים שאיבדו ילד או נכד. במחקרים כ-30, 60% מהניצולים מדווחים על אשמת שורדים.

המושג הגיע מתיאורים של שורדי השואה במחנות ריכוז. אדי דה-וינד, פסיכיאטר הולנדי-יהודי, תיאר תסמונת מחנות ריכוז (concentration camp syndrome). תסמונת זו דומה מאוד ל־PTSD.

שורדים שואלים לעתים מדוע הם ניצלו בעוד אחרים נפגעו יותר. התחושות כוללות אשמה, בושה ורגש של חוסר סולידריות. לעתים זו גם דרך להתמודד עם חוסר שליטה, שכן האשמה נותנת תחושת משמעות וכוח. במקרים קיצוניים, כמו תסמונת מחנות הריכוז, התופעה כוללת סימפטומים חמורים. כאשר מדובר בטראומה קולקטיבית, חומרת החוויה משתנה לפי קרבה ונסיבות.

אשמת שורדים היא הרגשה שאדם מרגיש רע כי הוא ניצל מאירוע קשה. ניצל = נשאר בחיים אחרי משהו מסוכן.

אנשים חשים לפעמים שהם אשמים, גם אם לא עשו שום דבר רע. זה קורה לפליטים, חיילים, ושורדי פיגועים. גם סבים וסבתות שיכולים לאבד נכד עלולים להרגיש כך. בערכו מחקרים מראים כ־30, 60% מניצולים חווים זאת.

המושג נוצר מתיאורים של ניצולי השואה במחנות ריכוז. אדי דה-וינד זיהה מצב מיוחד שם. מצב זה נקרא תסמונת מחנות ריכוז, והוא דומה למצב אחרי טראומה.

השאלה הנפוצה היא: למה דווקא אני ניצל? התשובות יכולות לכלול בושה ותחושת אחריות. לפעמים זו דרך שהמוח מנסה להתמודד עם חוסר שליטה. בעוצמות חזקות התופעה יכולה לגרום לתסמינים קשים.