File Allocation Table

File Allocation Table (FAT, טבלת מיקומי קבצים) היא מערכת קבצים שפותחה ב-1977 על ידי ביל גייטס ומארק מקדונלד'ס. היא שולבה תחילה ב-QDOS ולאחר מכן ב‑MS‑DOS ובחלונות, עד שהוחלפה ברוב המערכות על ידי NTFS.

בעת אתחול מדיה מערכת FAT מחלקת את השטח לארבעה חלקים קבועים: Bios Parameter Block (BPB), שנקרא גם Boot Sector, טבלת ה‑FAT, ספריית השורש (Root) ומקטע הנתונים. יישומים מסתמכים על מיקום קבוע זה כדי למצוא קבצים.

ה-BPB נמצא בסקטור הראשון של הדיסק. הוא מכיל פרטים חיוניים כמו גודל סקטור, מספר טבלאות FAT, כמות הסקטורים בדיסק ופרמטרים נוספים. 36 הבתים הראשונים שווים בכל סוגי ה‑FAT; לאחר מכן FAT12/FAT16 מוסיפים עוד 26 בתים ו‑FAT32 מוסיף כמות גדולה יותר של מידע.

טבלת ה‑FAT היא מערך שבו כל אינדקס מייצג מקטע (cluster). כל תא מצביע על המקטע הבא של קובץ, וסיום הקובץ מסומן בערך מיוחד. בדרך זו אפשר לעקוב אחרי כל חלקי הקובץ, גם אם הם לא רציפים. בדרך כלל יש לפחות שתי טבלאות FAT למטרות שרידות. גודל תא בטבלה משתנה: FAT12 משתמש ב‑12 סיביות, FAT16 ב‑16 סיביות ו‑FAT32 ב‑28 סיביות.

ב‑FAT12 ו‑FAT16 ספריית השורש באה במקטע ייעודי ונפח המקום מוגבל. ב‑FAT32 הספרייה נמצאת במקטע הנתונים ולכן אינה מוגבלת בגודל.

מקטע הנתונים מחזיק את כל הקבצים והתיקיות. קובץ יכול להיות מחולק לחלקים לא רציפים, והמערכת מוצאת אותם בעזרת מעקב בטבלת ה‑FAT.

במערכת FAT כל קובץ או תיקיה נשמרים ברשומת ספרייה אחת בגודל 32 בתים. שמות הקבצים המקוריים היו בפורמט 8.3, שמונה תווים לשם ועוד שלוש תווים לסיומת. הרשומה גם שומרת תאריכים, גודל הקובץ ותכונות נוספות.

FAT עבר כמה גרסאות ושדרוגים עיקריים.

זוהי הגרסה הראשונה מתוך QDOS. תא בטבלת ה‑FAT הוא 12 סיביות, ומדיה הודבקה עד כ‑32 מגה בפועל. הגרסה לא תמכה בספריות היררכיות ובשמות ארוכים.

הוצגה ב‑1984 עם DOS 3.0. כתובת סקטור בגודל 16 סיביות אפשרה כוננים גדולים יותר, ובהמשך נוספה תמיכה במחיצות ובקבצים עד כ‑2 ג'יגה.

ב‑Windows 95 נוספה תמיכה בשמות ארוכים (עד 255 תווים). המנגנון נקרא VFAT והוא שומר תאימות למערכות ישנות על ידי מאפיינים מיוחדים.

ב‑1997 ב‑Windows 95 OSR2 הוצג FAT32. הוא משתמש בכתובות של 28 סיביות ומאפשר שימוש יעיל יותר בשטח הכונן. תיאורטית ניתן לאחסן פיילים גדולים, אך בק实践 מגבלת גודל קובץ נפוצה הייתה כ‑4 ג'יגה. תחילה הייתה בעיית תאימות למערכות אחרות, ולכן לא תמיד ניתן היה להמיר כוננים שהיו בשימוש של מערכות שונות.

exFAT (Extended File Allocation Table) היא מערכת קניינית של מיקרוסופט, מותאמת לכונני Flash ו‑SSD ולכוננים ניידים. היא פותרת את מגבלת ה‑4 ג'יגה של FAT32 ומבוססת על עיבוד ב‑64 ביט. המערכת נתמכת בגרסאות חלונות חדשות יחסית, ב‑OS X מאז עדכון 10.6.5, ולינוקס יכולה לקרוא התקנים עם exFAT בעזרת דרייבר.

מיקרוסופט הפסיקה את פיתוח FAT לטובת NTFS, שהיא מערכת הקבצים של Windows NT והמשיכה להיות ברירת המחדל למערכת ההפעלה. NTFS מוצבת כברירת מחדל בכוננים פנימיים ברוב מערכות חלונות.

File Allocation Table (FAT, טבלת מיקומי קבצים) היא שיטה לשמירת קבצים על דיסק. שיטה = דרך לאחסן ולארגן קבצים.

המערכת מחלקת את הדיסק לארבעה חלקים קבועים: BPB (הבוט סקטור), טבלת FAT, ספריית השורש, ומקטע הנתונים. זה עוזר למצוא קבצים בקלות.

ה-BPB נמצא בתחילת הדיסק. הוא שומר מידע חשוב כמו גודל סקטור ומספר טבלאות FAT. סקטור = יחידת מידע קטנה בדיסק.

טבלת ה‑FAT אומרת לאיפה כל חלק של קובץ מפנה. אם קובץ מחולק לחלקים, המערכת עוקבת אחרי המצביעים בטבלה. בדרך כלל יש לפחות שתי טבלאות למקרה שיש שגיאה.

בגרסאות ישנות ספריית השורש הייתה במקום קבוע ומוגבלת בגודל. בגרסה החדשה היא בתוך מקטע הנתונים ואין לה הגבלה.

כאן נשמרים כל הקבצים והתיקיות. קובץ יכול להיות מפוזר בחלקים שונים, והמערכת מוצאת את כולם דרך ה‑FAT.

במערכת הישנה שמות הקבצים היו בקיצור 8.3 (8 תווים לשם ו‑3 לסיומת). לכל קובץ יש נתונים כמו תאריך וגודל.

FAT12, הראשונה. הייתה קטנה והגבלת גודל הייתה עד כמה עשרות מגה.
FAT16, הוסיפה תמיכה בכוננים גדולים יותר.
VFAT, הוסיף שמות קבצים ארוכים ב‑Windows 95.
FAT32, הופיעה ב‑1997. היא חסכה מקום ושיפרה את השימוש בדיסק.
exFAT, גרסה חדשה של מיקרוסופט לכוננים ניידים. היא תומכת בקבצים גדולים יותר מ‑4 ג'יגה.
NTFS, זו המערכת שמיקרוסופט העדיפה אחרי FAT. היא נמצאת ברוב המחשבים של היום.