S ארוכה

S ארוכה היא הצורה העתיקה של האות s, שנכתבה כ-ſ. צורה זו שימשה עבור האות s הקטנה בתחילת מילה או באמצעה, ואילו ה-s הרגילה נקראה S סופית או S עגולה. ייתכן שהעובדה שלאות היוונית σ (סיגמא) יש צורה רגילה וסופית עזרה להחדרת שתי הצורות לאות S בלטינית.

קל להתבלבל בין ſ והאות f, בעיקר כי בגופנים מסוימים ל-ſ יש קו קטן באמצע. מקור הקו הזה בכתב הגותי ובאופן הכתיבה בעט-נוצה: הכתיבה כללה קו אנכי וקו עולה, ובמקום המפגש נוצרה בליטה קטנה שנשארה גם אחרי המעבר לכתב הלטיני. בצורתה הנטויה ה-ſ אינה כוללת קו אמצעי והיא יורדת מתחת לשורה.

ה-ſ יצאה משימוש באלפבית הלטיני בתחילת המאה ה-19. גם הליגטורות (חיבורים של אותיות) שהכילו ſ, כמו ſi, ſt ו-ſs, נעלמו. בגרמנית הליגטורה ſs או ſz התפתחה לאות ß. באותיות גותיות משתמשים ב-ſ עדיין היום.


בצורתה הנטויה ה-ſ שימשה כסמל האינטגרל (∫) במתמטיקה. המתמטיקאי לייבניץ יצר את הסימן כשקיצר את המילה הלטינית summa (סכום), אותה כתב כ-ſumma. הסימן הופיע לראשונה ב-1686 במאמרו De Geometria.

בתחום הבלשנות קיים סימן דומה, ʃ (המכונה אֶש), שמסמן את הצליל "ש" כמו ב-"sh". זה חלק מ-IPA, מערכת סימנים בינלאומית לתיאור צלילי שפה.

האות ſ מיוצגת ביוניקוד על ידי U+017F. ב-HTML ניתן לייצג אותה כ-ſ או ſ.

S ארוכה היא צורה ישנה של האות s. היא נכתבה כך: ſ. צורה זו שימשה בתחילת המילה או באמצע המילה.

ה-ſ דומה ל־f ולעיתים אנשים בלבלו בינה לבין ה־f. הקו הקטן באמצע שלה נוצר כשכתבנו בעט-נוצה. בצורתה הנטויה ה-ſ יורדת מתחת לשורה.

האות הפסיקה לשמש בתחילת המאה ה-19. גם חיבורים של אותיות עם ſ כמו ſs נעלמו. בגרמנית חיבור כזה הפך לאות ß. בכתיבה גותית משתמשים בה עדיין לפעמים.


צורתה הנטויה של ה-ſ הפכה לסמל האינטגרל במתמטיקה (∫). לייבניץ השתמש בו כקיצור למילה לטינית summa, שאותה הוא כתב כ-ſumma. הסמל הופיע לראשונה ב-1686.

גם בבלשנות יש סימן דומה, ʃ (אֶש). סימן זה מייצג את צליל "ש" כמו ב־"sh". ה-ſ מיוצגת במחשב על ידי U+017F.