אביר

אביר הוא תואר וכינוי למי ששרת במלחמה או בממלכה. בימי הביניים באירופה האבירים היו לוחמי פרשים משוריינים. בהדרגה הם הפכו גם לחלק מהאצולה הזוטרה ולמעמד חברתי. עם הזמן, כשהתפקיד הצבאי שלהם פחת, הפך "אביר" לתואר כבוד שממלכות וממשלות מעניקות עד היום.

בתחילה לא היה קשר הכרחי בין להיות אביר לבין בעלות אדמה. כל אדם חופשי יכול היה להפוך לאביר אם היו לו כסף וסוס ושריון. מהמאה ה-12 התקשר מעמד האבירים יותר לאצולה. בצרפת, למשל, התואר החל לעבור בירושה במאה ה-13, בעוד שבבריטניה נשמר מעמד האבירים נפרד.

שורשי האבירות מקושרים לפרשים ברומא, לוחמים על סוסים שהיו לעתים גם בני מעמד גבוה.

שיטת הפרימוגניטורה (הבן הבכור מקבל את הנחלה) הובילה לכך שבנים צעירים הפכו ללוחמים שכירים. אבירים היו לעתים וסאלים שסיפקו שירות צבאי תמורת אדמות או תשלום. שבועת אמונים (הומגיום) הייתה הבטחה לספק שירות תמורת תגמול. היו גם אבירים שפעלו כבנדיטים; חלק ממסעי הצלב נועדו לכוון כוח זה כלפי החוץ.

בסוף המאה ה-13 התגבשו כללים התנהגותיים ולבוש אחיד לאבירים, ועודדו ארגונים צבאיים ומסדרים.

במהלך מסעי הצלב הופיעו מסדרים צבאיים דתיים. לוחמים אלה נשבעו לאל ולעתים לאפיפיור. הם חיו על פי שבועות דתיות ושימשו גם כמוסדות כוח כלכלי ופוליטי. מסדרים מוכרים הם הטמפלרים (אבירי היכל שלמה), ההוספיטלרים והטבטונים.

חינוך האביר החל בילדות. בגיל 7 הילד נשלח לטירה ללמוד נימוסים ורכיבה אצל בלונדינית (גבירה). בגיל 12 התחילו אימונים צבאיים ממושכים. בגיל 15 הפך לנושא כלי (סרבן) של אביר. האבירים נלמדו אומץ, נאמנות, נדיבות והגנה על החלש. הם התאמנו גם בדיבור נאות, תרבות שולחן ומוזיקה.

אבירים היו חיל הפרשים הכבד. הם לבשו שריון כבד, בגד מגן עשוי שרשרת או לוחות, ונסמכו על עוצמת הפגיעה בסוס. השימוש בקשתות ארוכות וכלים נגד שריון שינה את שדה הקרב. לאחר פיתוח שריון לוחות הופיעו כלי נשק מיוחדים לפתיחת שריונות, כמו גרזן-חנית ואלברד. בסופו של דבר הופעת אבקת שריפה ונשק חם הפכו את השריון לפחות רלוונטי, וכך דעכה העליונות של האבירים.

במאות מאוחרות יותר נשארו חילות פרשים בצבאות, אך לא בהכרח מהאצולה.

בתקופות שמונה טורנירים היו תחרויות שבהן אבירים נאבקו בתרגילים מסודרים. תחילה הם דמו לקרבות אמיתיים, ובהדרגה הפכו לאירועים חגיגיים ומופעי יוקרה.

כיום מוענקים תארי אבירות כהוקרה על תרומה ציבורית. בריטניה שומרת על המסורת, והאביר יכול להוסיף את הקידומת "סר" (לגברים) או "דיים" (לנשים). בצרפת קיים מסדר לגיון הכבוד, והדרגה הנמוכה נקראת Chevalier (אביר). תארים דומים קיימים בהולנד, דנמרק, מלזיה ובוותיקן.

ספרות ימי הביניים, בעיקר אגדות המלך ארתור, יצרה את מיטב תיאורי האבירות, לוחם מוסרי שמגן על החלשים. דון קישוט הוא פארודיה על האבירות הנטולת רלוונטיות. התקופה הרומנטית חידשה עניין באבירים, וספרות הפנטזיה הנציחה את הארכיטיפ של האביר או הפלאדין, לוחם הממשיך להילחם בעד רעיונות של טוב וצדק. דמות האבירים ממשיכה להופיע בקולנוע, בטלוויזיה ובמשחקים.

אביר, לוחם רוכב על סוס. שריון, בגד מגן. כך היו אבירים בימי הביניים.

בהתחלה כל אדם חופשי יכול היה להפוך לאביר, אם היה לו סוס ושריון. אחר כך הפך זה גם לתואר משפחתי אצל חלק מהמשפחות העשירות.

הרעיון הגיע מפרשים ברומא, לוחמים על סוסים.

במערכת הישנה הבן הבכור קיבל את האדמה. הבנים הצעירים הפכו לעתים לאבירים ולוחמים.

חלק מהאבירים היו מסודרים כנזירים-לוחמים. הם נשבעו להגן על קדשים ולעזור לאנשים. מסדרים מפורסמים הם הטמפלרים וההוספיטלרים.

החינוך התחיל בגיל 7. הילד למד רכיבה ונימוסים. בגיל 12 התחילו אימוני לחימה. בגיל 15 הוא שירת אציל והפך לבסוף לאביר. האבירים למדו אומץ ונאמנות.

אבירים לבשו שריון כבד. בהמשך הופיעו קשתות ונשק חדש שהפכו את השריון לפחות יעיל. לבסוף כלי ירי שינו את הלחימה.

טורנירים היו תחרויות אבירים. הם היו כמו מופעים גדולים של אומנות הלחימה.

היום אפשר לקבל תואר אבירות כאות כבוד. בבריטניה אומרים "סר" לפני השם לגברים. בצרפת יש את "לגיון הכבוד" ודרגה שנקראת Chevalier.

רבים מכירים את סיפורי המלך ארתור ואביריו. דון קישוט הוא אדם שמאמין בסיפורים יותר מדי. היום אבירים מופיעים גם בספרי פנטזיה ובמשחקים.