אגדה, הגדה או אגדתא הם השמות למאמרי חז"ל שאינם הלכה. האגדה כוללת סיפורים, פרשנויות למקרא, דברי מוסר וחכמה. חז"ל ראו בה חלק מהתורה שבעל-פה, ועבורם ההגדה מסייעת להכיר את מי שיצר את העולם.
האגדה גמישה ומגוונת. היא מכילה משלים, ספורי שבח, פרשנות למקרא ודברי מוסר. חלקן נראות כמו אגדות עם רבדים מיתולוגיים. לעתים יש בה אנשת האל או דמיון למסורות עתיקות, כמו סיפור פנדורה.
אגדות מצויות במדרשים (כמו מדרש רבה) ובתלמודים. גם ספרים כמו "עין יעקב" מרכזים מעשיות התלמוד. ביאליק ורבניצקי אספו מבחר באורח ספרותי, מה שהדגיש את יופיין הספרותי של המעשיות.
הסגנון הספרותי נועד למשוך את לב העם אל מוסר התורה. בשל כך נוצר עולם ספרותי עשיר, שמכיל גם אלמנטים נצחיים ואוניברסליים.
המונח מציין הצעת דברים או הרחבת פסוקי המקרא שאינם הלכה. בלשון חז"ל "מדרש" לעתים מתייחס בדיוק לסוגה זו: פירוש פסוקים בלי הלכה מעשית. למשל, ההגדה של פסח קרויה כך כי היא מרחיבה פסוקים שמתארים את יציאת מצרים.
יש מקומות בתלמוד שמפרידים בין "הגדה" לבין סוגות אחרות, כמו "דרך ארץ". גם בתיאור דרשות חכמים מצוין לעתים כמה מהן הן אגדות.
הגישה המסורתית אומרת שאמוראים וכתבים לתלמוד חיברו ושמרו הרבה מהאגדה. גם תנאים העבירו חלק בעל־פה. עם זאת, חוקרים מודרניים הערו כי חלק מהאגדות מציגות אלמנטים משונים או סותרים את המציאות, והעלו השערות לגבי התקופות שבהן נוספו אגדות שונות.
אותה אגדה יכולה להופיע בניסוחים משתנים ובכיוונים שונים. לדוגמה, אגדה שהציגה מדוע ניתנה התורה לעם ישראל מוכרחת להבדלים: בכדי להצדיק ענישה, כהסבר ליחסים עם האל, או כקובלנה. משמעות האגדה נקבעת לפי ההקשר שבו היא מובאת.
אגדות הן מקור חשוב למחשבת היהדות. חכמים גדולים השתמשו בהן בפירושים ובהגות. עם זאת, בהלכה נותנים לאגדות סמכות נמוכה יותר מאשר להלכה המעשית. ביטויים מסורתיים אומרים שלא לסמוך על דברי אגדה כמקור פסקי מוחלט.
עם זאת, היו גם פוסקים שהתייחסו אליהן בכובד ראש. הוויכוח הזה המשיך לדורות, והוא גם חלק ממחלוקות מודרניות לגבי פרשנות סיפורי חכמים.
פרשנים ראשונים קבעו כללים שונים ללימוד האגדה. הרמב"ם, למשל, ראה בחלק מהאגדות משלים לרעיונות עמוקים, ופירשן רבות כקרוב לשכל הישר. אחרים נטו להציג את האגדה כפשוטה.
מאוחר יותר חלה התעוררות בפירוש ובחקר האגדה, בין היתר בעקבות הראי"ה קוק, שקרא להחיות את לימוד האגדה ולפרשיה מחדש.
המדרש המפורסם ביותר הוא "מדרש רבה", אך יש מדרשים נוספים ומחברים שונים. קיימים גם חיבורים שעוסקים במוסר, כמו מסכת אבות ואבות דרבי נתן.
במחקר המודרני פועלות שתי גישות עיקריות. הגישה ההיסטורית מחפשת אלמנטים שאפשר לאמת היסטורית ומשווה למקורות אחרים. הגישה הספרותית, בראשות פרופ' יונה פרנקל, בוחנת את הסיפור כיצירה ספרותית. היא מנתחת מבנה, חלקים ורעיונות ולא מחפשת בהכרח אירוע היסטורי אחד.
שתי הגישות מספקות דרכים שונות להבין מה רוצה הסיפור להעביר ולמה הוצג כך.
אגדה או הגדה הם סיפורים ודברים של חכמים שלא עוסקים בחוקים. הם כוללים סיפורים, משלים ודברי מוסר.
אגדות מופיעות במדרשים ובתלמוד. מדרש = ספר שמפרש את המקרא. תלמוד = ספר גדול של הלימוד היהודי.
האגדות עוזרות ללמד מוסר ולמשוך אנשים ללמוד.
אגדה היא הרחבה והסבר של פסוק במקרא. ההגדה של פסח נקראת כך כי היא מסבירה את הפסוקים על יציאת מצרים.
הרבה אגדות נמסרו בעל־פה מבני דורות קדמונים. חכמים ותלמידים כתבו גם הם אגדות.
אותה אגדה יכולה לשמש להסבר, לנימוק או לקובלנה. הכל תלוי בהקשר שבו היא נאמרת.
אגדות חשובות לרעיונות ולמוסר. אך בהלכה מעשית נותנים להן פחות משקל מאשר לפסקי הלכה.
חוקרים בודקים את האגדות בשתי דרכים: לבדוק אם יש בהן עובדות היסטוריות, או להבין אותן כיצירות ספרותיות שמנסות להעביר רעיון.
אגדות הם סיפורים שמלמדים ומעוררים מחשבה. הן נחמדות לקריאה וגם עוזרות להבין רעיונות גדולים בשפה של סיפורים.
תגובות גולשים