אגרת טלוויזיה ואגרת רדיו הן תשלומים שמוטלים במדינות רבות באירופה על בעלי מקלטים.
מטרתן לממן שידורים ציבוריים, כלומר שידורים שמיועדים לכל הציבור ולא תלויים בפרסום.
הרעיון נולד בבריטניה ב-1922 כש-BBC גדל והחלו שידורי רדיו סדירים.
עד 1991 גבתה את האגרה הדואר הבריטי; מאז ה-BBC אחראית על הגבייה בעצמו.
בשיטה זו נמנעת תלות מלאה בממשלה או בפרסום, אך יש לה חסרונות: נטל על הציבור וקושי במציאת בעלי המקלטים.
בארצות הברית המימון שונה: רשתות ציבוריות כמו PBS מתקבלות ממסי המדינה ולא מאגרה מיוחדת.
בישראל היתה בעבר שיטת אגרת טלוויזיה שונה מהמקובל בבריטניה.
רשות השידור גבתה את האגרה, אך נדרשה לאישור ועדת הכספים של הכנסת לתקציבה.
הכרח זה פגע בעצמאותה, כי הפוליטיקה יכלה לעכב או להשפיע על התקציב.
בעיתיות נוספת הייתה אינפלציה בשנות ה-80, שהקשתה על קביעת גובה האגרה בזמן אמת.
אגרת הרדיו נגבית כיום באופן עקיף כחלק מתשלום רישיון הרכב השנתי.
בעבר היתה מועברת לרשות השידור; מאז שינויים היא מועברת לגורמים אחרים.
האגרה הזו נשארת מקור מימון לשידור הציבורי בישראל.
אגרת הטלוויזיה הוטלה על כל משק בית שהחזיק מקלט טלוויזיה, גם אם לא השתמשו בו.
גם מכשירים אחרים עם יכולת קליטת טלוויזיה נחשבו מקלטים.
גם בתי עסק ועסקים שילמו אגרה, וישנם תקנות והקלות לקבוצות מסוימות.
היו הפחתות לאזרחים ותיקים, עיוורים, מקבלי הבטחת הכנסה ובתי חולים ובתי ספר.
רשות השידור כללה אגף גבייה והפעילה אמצעים להגברת התשלום.
בין יולי 2014 לאפריל 2015 התקבלה רפורמה: חוק השידור_Publicי ביטל את אגרת הטלוויזיה מ-1.4.2015.
הממשלה העלתה חלק מאגרות הרכב כדי לממן את השידור הציבורי לאחר הביטול.
תקציב המדינה משמש למימון חלק משידורים, למשל תמיכה בערוץ חינוכי.
גורמים מסחריים וספונסרים נותנים גם הם מימון, ולעיתים משודרים "תשדירי שירות" שנראים כמו פרסומות.
חלק מרשתות השידור בישראל ממומנות ממקורות אחרים ולא נהנות מאגרת הטלוויזיה.
לדוגמה, הטלוויזיה החינוכית קיבלה תקצוב ממשרד החינוך, וגלי צה"ל ממשרד הביטחון.
מבקרים טענו שהאגרה היא מעין מס נוסף ולא תמיד הושגו יתרונות העצמאות.
גביית האגרה עצמה עלתה כסף רב, והיו דיונים על עלויות הגבייה שגבוהות יחסית לסכום הנגבה.
הוצעו חלופות: מימון ישיר מתקציב המדינה או גביית תמלוגים מחברות הכבלים.
עלתה שאלה משפטית האם האגרה היא מס או תשלום בעד שירות.
בג"ץ קבע שאגרת הטלוויזיה היא תשלום בעד שירות ולא מס, לפי פסק דין של השופט אהרן ברק.
התפתחות הטכנולוגיה העלתה שאלות חדשות: מחשב עם כרטיס טלוויזיה חייב באגרה, בעוד שצפייה דרך אינטרנט פטורה לפי פסק דין בבית משפט השלום בתל אביב מ-12.5.2008.
אגרת טלוויזיה ואגרת רדיו הן תשלומים שאנשים שילמו כדי לממן שידורי טלוויזיה ורדיו ציבוריים.
הרעיון התחיל בבריטניה ב-1922 כש-BBC גדל.
בישראל ביטלו את אגרת הטלוויזיה ב-2015.
אגרת הרדיו נגבית היום כחלק מתשלום רישוי הרכב.
האגרה שוותה על כל בית שהחזיק מקלט טלוויזיה, גם אם לא צפו בו.
היו הנחות לקבוצות כמו אזרחים ותיקים ועיוורים.
רשות השידור ניסתה לאכוף ולגבות את התשלום.
חלק משידורים מקבלים כסף מהמדינה ומחסויות מסחריות.
חלק מרשתות השידור ממומנות ממשרדי ממשלה ולא מקבלות את האגרה.
אנשים אמרו שהאגרה היא מס נוסף וקשה לגבות אותה.
יש דיונים איך לממן שידורים בלי להכביד על הציבור.
בית המשפט פסק שאגרת הטלוויזיה היא תשלום בעד שירות ולא מס.
מחשב שמקבל טלוויזיה בכרטיס חייב בתשלום, צפייה באינטרנט פטורה לפי פסק דין.
תגובות גולשים