אוגד

אוגד (קוֹפּוּלה) הוא מעמד תחבירי של מילה שמציינת את הקשר בין נושא המשפט לנשואו. נושא = מי או מה שהמשפט מדבר עליו. נשוא = מה שאומרים על האובייקט הזה.

במרבית השפות, כשנשוא הוא פועל, לא צריך אוגד. הפועל כבר מראה מי או מה הנשוא. לכן האוגד נפוץ במשפטים שמניים, שבהם הנשוא אינו פועלי. בשפות שאינן מאפשרות משפט ללא פועל, פועל ההוויה (כגון "to be" באנגלית) משמש כאוגד.

אוגד אינו חלק דיבר קבוע. מילים שונות יכולות לשמש כאוגד, גם פועל וגם כינוי גוף. האוגד מסמן בדרך כלל את יחס הנשוא, אבל יכול גם להעביר מידע על זמן, אספקט (איך הפעולה מתמשכת או הושלמה) או קוטביות (חיובי או שלילי).


בעברית האוגד לעיתים מוחלף או מושמט. בלשון התקנית האוגד צריך להתאים במין ובמספר לנושא. בשפה המדוברת יש גמישות: האוגד עשוי להתאים לנשוא, לנושא, או שלא להתאים כלל.


פועל ההוויה, כמו "be" באנגלית, משמש כאוגד כשהנשוא שמני. דוגמה: "John is my friend", ה-is מחבר בין John לנשוא "my friend". לפעמים פועל ההוויה יכול להיות גם הנשוא בעצמו, כמו ב-Latin "sum" שמשמעותו "אני קיים".

במסורות מסוימות יש הבחנות נוספות: בערבית מדברים על שימוש "חסר" ו"מלא" של פועל ההוויה. בשפות רומאניות כמו ספרדית, פורטוגזית ואיטלקית יש שני פעלי הוויה שמבדילים מצב קבוע (ser/essere) ממצב זמני (estar/stare).


בלשנות גנרטיבית טוענים שלמשפט שמני בלי אוגד יש "אוגד-אפס", אוגד שלא נראה בזיכרון הצלילי. טענה זו עובדת בשפות כמו עברית, שבה לעיתים יש אוגד. היא פחות משכנעת בשפות שאין בהן אוגד לעולם, כמו אינדונזית.

אוגד (קוֹפּוּלה) הוא מילה שמחברת בין מי שהמשפט מדבר עליו לבין מה שאומרים עליו.

נושא = מי או מה שהמשפט עוסק בו. נשוא = מה שאומרים על הנושא.

אם הנשוא הוא פועל, בדרך כלל לא צריך אוגד. לדוגמה, ב"הוא רץ" אין אוגד. אבל כשאומרים "הוא חכם" אפשר למצוא אוגד או להשמיט אותו.


בעברית אפשר להחליף או להשמיט את האוגד. בשפה התקנית האוגד מתאים במין ובמספר לנושא. בשפה המדוברת יש פחות חוקים.


המילה "להיות" או באנגלית "to be" יכולה לשמש כאוגד. למשל: "John is my friend", ה-is מחבר בין השם לנשוא.


חוקרים אומרים שכשאין אוגד נוכחי, יש "אוגד-אפס" בלתי נראה. ברעיונות אלה יש בעיות כששפה לא משתמשת באוגד בכלל, כמו אינדונזית.