אוניית מערכה

אוניית מערכה (Battleship) היא סוג של אוניית מלחמה גדולה, חמושה וממוגנת מאוד. עד אמצע המאה ה-20 הן היו ספינות הראשות של הציים. המושג נולד מקיצור של "Line of Battle Ship", אונייה שיכולה לעמוד בשדרת הקרב.

אוניות הקו מעץ השתנו בעקבות המהפכה התעשייתית: הופיעו מנועי קיטור, תותחים מדויקים יותר וקליעים מתפוצצים. בשנות ה-50, 60 של המאה ה-19 צצו ה־ironclads, אוניות מחופות שריון (כלומר: גליון מתכת על גוף האונייה). לאחר תקופה ניסיונית נוצר טיפוס ה־pre-dreadnought, ובשנת 1906 הושקה אה"מ דרדנוט (HMS Dreadnought). דרדנוט הציגה את המודל המודרני: חימוש כבד בלבד (all-big-gun), מנועי טורבינה למהירות גבוהה ומיגון משופר. היא השאירה מאחור את כל אוניות המערכה הקודמות.

התיאוריה של אלפרד תייר מהן השפיעה מאוד על ההבנה של חשיבות הצי. מהן גרס שציים חזקים מבטיחים השפעה פוליטית וצבאית. אוניות המערכה שימשו לא רק בלחימה, אלא גם כאמצעי הרתעה, "צי קיים" (Fleet in Being) שגורם לאויב להקצאת כוחות.

אוניות מערכה היו יקרות מאוד וסמל לגאווה לאומית. דוגמה קיצונית: היפניות מסדרת יאמטו היו ענקיות, יותר מ-250 מטר והדחק של כ-72,000 טון, ותותחיהן בקוטר כ-460 מ"מ. יחד עם זאת, האוניות היו פגיעות לנשק זול יותר, כמו טורפדו, מוקשים, צוללות ומטוסים. במלחמת העולם השנייה עלתה חשיבות נושאות המטוסים, ואוניות המערכה נדחקו לציד.

אוניות הקו היו הסוג הראשון. עם כניסת הקיטור והמדחף הופיעו אוניות מונעות בקיטור. ב-1850 הושקה בצרפת "לה נפוליאון", בין הראשונות שמיזגו מפרשים וקיטור. מאוחר יותר התפתחו תותחים עם קליעים נפיצים, ונדרשו לוחות שריון.

המצאת מנגנון השהיה לאפשר ירי קליעים מתפוצצים (Paixhans) שינתה את הקרב הימי. פגזים אלו שינו את היחס בין חימוש למיגון והובילו לבניית אוניות משוריינות.

"La Gloire" (1859) ו"Warrior" הבריטית היו שלבי ביניים בדרך לאוניות מפלדה ומשוריינות. מרוץ החימוש הוביל לבניית אוניות חזקות בבריטניה, צרפת, גרמניה ואחרות.

במלחמת האזרחים האמריקאית (1862) התרחש המפגש בין ה"מוניטור" וה"וירג'יניה" (המכונה גם מרימק), המאבק בין שתי אוניות משוריינות. קרבות מאוחרים כמו צושימה (1905) הראו את ההשפעה של חימוש ותותחי טווח ארוך.

בין 1870, 1890 ניסו ציים תצורות שונות: סוללות מרכזיות, צריחים מסתובבים, פריסות תותחים שונות וחומרי גוף כמו פלדה. זהו שלב המעבר לפרה-דרדנוט.

התקדמות בתכנון התותחים הביאה לצריחים מסתובבים וקנים מחורקים, שהעלו דיוק וטווח. זה איפשר ירי חזק מרווח קטן יותר של תותחים.

מעבר מאבק שרפה שחור לחומרים איטיים יותר ולבסוף לאבק ללא עשן הרחיב את טווח הראייה בקרב ושיפר ביצועים של תותחים ארוכי קנה.

שנות ה-1890 הביאו לדגם ה"פרה-דרדנוט": הדחק 15,000, 16,000 טון, ארבעה תותחים גדולים בקוטר ~305 מ"מ, וחימוש משני רב.

בריטניה שאפה לשמור על ציים חזקים ולעיתים השקיעה תקציבים עצומים. מרוץ החימוש מול גרמניה, יפן ומעצמות נוספות התגבר לקראת המלחמה הגדולה.

החימוש המשני נועד לפגוע בספינות קטנות ובאזורים לא ממוגנים. בעיית זיהוי נפילות פגזים בין קליברים שונים הובילה לסיבוכים בבקרת אש.

ב-1906 דרדנוט שינתה את כללי המשחק: חימוש כבד בלבד, מנועי טורבינה ומהירות גבוהה. היא גרמה למרוץ חימוש חדש וכל אוניות קודמות הוגדרו כ"פרה-דרדנוט".

לאחר דרדנוט החלו מדינות לבנות דרדנוטים משלהן. עד 1922 המרוץ היקר נמשך עד אמנת וושינגטון שהגבילה בנייה.

שיפורים מהירים יצרו את ה"סופר דרדנוט", יותר דחיסה ותותחים גדולים יותר. גם אלה הפכו במהירות למיושנים.

במלחמת העולם הראשונה לא היה קרב ימי מכריע בין הציים הגדולים. הקרב הגדול היחיד בין שייטות הוא יוטלנד (1916). הצוללות, הטורפדות והמוקשים הוכיחו את עצמן כאיומים רציניים. לאחר המלחמה חלק גדול מהאוניות הוגבלו על ידי הסכמים.

אמנת וושינגטון (1922) וההסכמים שבאו אחריה הגבילו בניית אוניות. כוח האוויר התחזק; ניסויים הראו שמטוסים יכולים לסכן אוניות. ציים שיפרו אוניות קיימות במקום לבנות רבות חדשות.

בתחילת המלחמה אוניות מערכה שיחקו תפקידים רבים. יחד עם זאת, התקפות אוויריות הראו כי נושאות מטוסים יכולות לתקוף מרחוק ובלתי צפוי. דוגמאות בולטות: הטבעת ה"ביסמרק" (1941) לאחר מעקב משולב אווירי-ימי; מתקפות אוויר על טאראנטו ופרל הארבור הראו את כוח המטוסים.

הכוח האווירי והשימוש במטוסים ויכולות מכ"ם הפכו את נושאות המטוסים לכלי הדומיננטי. אוניות כמו יאמטו הוטבעו בעיקר על ידי מטוסים.

עוד התקיימו קרבות בין אוניות, לדוגמה במפרץ לייטה ובנורווגיה. תוצאות רבות הושפעו משילוב של מטוסים, צוללות וספינות שטח.

בסוף המלחמה רוב אוניות המערכה הוצאו משירות או פורקו. הבנייה החדשה בוטלה.

אוניות המערכה כמעט נעלמו מרוב הציים. בצי ארה"ב השתמשו בהן גם לאחר המלחמה להפגזת חופים ולהשקה של טילי שיוט. הן הוצאו משירות בשנות ה-90. חלקן מוצגות כיום כמוזיאונים.

אוניית מערכה היא ספינת מלחמה גדולה וחזקה. היא הייתה האונייה החשובה בצי.

בהתחלה היו אוניות מעץ עם תותחים. אחר כך הופיע הקיטור, תותחים עם קליעים מתפוצצים ושריון מתכת. אוניות עם שריון נקראו "אוניות מחופות שריון" (זה אומר שיש להן לוחות מתכת להגנה).

ב-1906 הושקה אה"מ דרדנוט. דרדנוט הייתה מהירה וחזקה מאוד. היא הייתה חמושה בתותחים גדולים בלבד. זה שינה את הדרך לבנות אוניות.

אוניות המערכה היו יקרות מאוד. הן גרמו למרוץ בנייה בין מדינות. אבל הן היו פגיעות גם לכלי נשק קטנים וזולים. טורפדו (רעידת ירי מתחת למים), צוללות ומטוסים יכלו להזיק מאוד לאוניות האלה.

במלחמת העולם השנייה נראו שהמטוסים חזקים מאוד. מטוסים יכלו לתקוף אוניות מרחוק. לכן נושאות המטוסים (אוניות שנושאות מטוסים) הפכו חשובות יותר.

אחרי המלחמה רוב אוניות המערכה הוצאו משירות. חלק מהאוניות הפכו למוזיאונים.

אוניית מערכה, ספינת מלחמה גדולה וחזקה.
שריון, לוחות מתכת להגנה על האונייה.
טורפדו, פצצה שנורה ממים לעבר אונייה.
צוללת, ספינה שיכולה לשקוע מתחת למים.
נושאת מטוסים, אונייה שנושאת וממריאה ממנה מטוסים.