אוסקר שינדלר (1908, 1974) היה תעשיין גרמני-סודטי. נולד בצוויטאו למשפחה קתולית-גרמנית. עבר הכשרה במפעל אביו ונישא לאמילי ב-1928. בשנות ה-30 ניסה עסקים שונים ונפגע מהמשבר הכלכלי.
בשנת 1935 הצטרף לתנועה פרו-נאצית ועבד עבור האבווהר, שירות המודיעין הגרמני. הוא נעצר ב-1938 בצ'כוסלובקיה אך שוחרר אחרי הסכם מינכן. ב-1939 הצטרף למפלגה הנאצית, בעיקר מטעמים עסקיים.
ב-1939 עבר לקרקוב והשתלט על מפעל אמייל וסחר בכלי בית. המפעל נקרא Die Deutsche Emailwarenfabrik (DEF). שינדלר העסיק יהודים רבים, ביניהם את אברהם בנקיאר כרואה חשבון. המפעל ייצר כלי אוכל מצופים אמייל ונמכר לורמאכט. בתוך חודשים ספורים העסיק שינדלר מאות עובדים והרחיב את המפעל עם מרפאה וחדר אוכל.
כאשר הוקם גטו קרקוב ב-1941, כ-370 מעובדיו הלכו מדי יום מהגטו למפעל ומשם חזרו. שינדלר ניצל את הצלחתו הכלכלית כדי להגן על חלק מעובדיו.
ב-1943 רוב היהודים מהגטו הועברו למחנה פלאשוב. שינדלר התיידד עם מפקד המחנה וקיבל אישורים לשכן עובדי מפעלו בתת-מחנה. כדי לשמור על העובדים הכריז על מפעלו כמפעל חימוש (Rüstungsbetrieb, מפעל שמייצר ציוד צבאי). המהלך אפשר לו להשיג הרשאות להעסקת יהודים נוספים.
לקראת סוף 1944 העביר שינדלר את מפעליו לברינליץ במוראביה. האס אס אישר לעביר כ-1,200 עובדים, נשים וגברים. חלק מהנשים הוצאו מאושוויץ בתשלום שינדלר. בברינליץ העובדים לא סבלו מהכאות או הרג בתוך המפעל. סיפור אחד הידוע הוא שינדלר שבכה כשהביט בעובדים שהציל ואמר שהיה יכול להציל עוד.
שינדלר פחד להיתפס על ידי הסובייטים בגלל עברו במודיעין ובמפלגה הנאצית. עשרה־עשר שעבדו אצלו כתבו מכתבים המפרטים את הצלתם. בני הזוג נמלטו לבוואריה ואחר כך עברו לארגנטינה ב-1949. שינדלר חזר לגרמניה ב-1957 וחי שם עד מותו ב-1974. ביקר בישראל כמה פעמים, והובא לקבורה בהר ציון לפי בקשתו.
דמותו מעוררת ויכוח: מצד אחד היה בניו טעם לנצל קשריו ולהיות חבר במפלגה הנאצית. מצד שני, מעדויות ניצולים ברור שבמפעליו היו היהודים מוגנים וקיבלו מזון ובגדים. יש גם עדויות שהמפעל ייצר תחמושת, אך ניצולים העידו שלא נוצר פגז תקין במפעל.
ב-1962 ניטע עץ בזכותו ביד ושם. רק ב-1993 הוכר רשמית כחסיד אומות העולם, ותפקיד אמיליה הוכרה גם היא. סיפורו זכה לפרסום רב בעקבות הספר "רשימת שינדלר" של תומאס קנילי והסרט של סטיבן ספילברג מ-1993.
אוסקר שינדלר נולד ב-1908. הוא היה תעשיין וכשגדל עבד במפעלים.
בשנת 1939 עבר לקרקוב שבפולין. שם קנה מפעל לאמייל. אמייל זו שכבה על מתכת והופכת אותה ליפה.
הוא העסיק יהודים במפעל. כשנוצר גטו, אזור סגור שבו אולצו להישאר יהודים, רבים היו עובדים אצלו.
ב-1943 רבים שלחו למחנה פלאשוב. שינדלר הצליח לשכן חלק מעובדיו ליד המחנה.
הוא הכריז שהמפעל שלו חשוב למלחמה. כך קיבל רשות להעסיק יהודים נוספים.
בסוף המלחמה העביר את המפעל לברינליץ. הוא הוציא לשם כ-1,200 עובדים.
אף אחד מעובדיו במפעל לא נהרג שם, והם חיו בתנאים טובים יחסית.
אחרי המלחמה ברח מהשטח שהיה נתון לסובייטים. הוא עלה לארגנטינה ושב לגרמניה.
ביקר בישראל כמה פעמים. נפטר ב-1974 וקברו בהר ציון.
אנשים נחלקים לגבי דמותו. חלק אומרים שהיה נצלן, אחרים אומרים שהציל אנשים רבים.
בשנת 1993 הכירו בו כחסיד אומות העולם. ספר וסרט בשם "רשימת שינדלר" הפיצו את סיפורו.
תגובות גולשים