אותיות השימוש הן שבע מתוך עשרים ושתיים האותיות באלפבית העברי. האותיות מצטרפות למילות היסוד בתחילתן (חוץ מה־ה' המגמה, שמופיע בסוף). האותיות הן: ב ה ו כ ל מ ש.
העיצורים שמלוּוּ בתנועה (כלומר הצליל של האות משתנה לפי הניקוד). לפעמים מצטרפות כמה אותיות שימוש יחד למילה, למשל: והכובע, לכשיתעורר, וכשקראתי.
את אותיות השימוש ניתן לזכור בעזרת ראשי התיבות מש"ה וכל"ב, שמזכירים את משה וכָלֵב מהמקרא.
טעויות שכיחות כוללות השמטת כ"ף השימוש לפני שי"ן שימוש (כלומר לפני צליל ש). יש גם אותיות שבעצם חלק ממבנה המילה ולא אות שימוש; אלה נקראות מוספיות שאינן אותיות שימוש.
אותיות בכל"מ (כלומר כ, ל, מ) מצטרפות גם לצורת המקור הנטויה (שם הפועל). היום מקובל להשתמש רק באות ל' לפני מקור נטוי.
לאחר האותיות מש"ה נוצר לעתים דגש חזק (מכפל), כלומר תחושת "הכפלה" של העיצור. דגש זה נוצר מתהליך הידמות. בהגייה הישראלית המודרנית הדגש משנה במיוחד את אופן ההגייה של ב', כ' ו‑פ'.
בניקוד המדויק (הכתיב המנוקד) מסמנים דגש חזק אחרי מש"ה תמיד, פרט לעיצורים הגרוניים (אותיות גרוניות). אותיות גרוניות אינן נכפלות; במקום זאת מתרחשים לפעמים שינויים בניקוד של התנועה שלפניהן. גם העיצורים הגרוניים יכולים להשפיע על ניקוד של מ' וה' הבאות אחריהן.
אותיות כל"ב (כ, ל, ב) מנוקדות לעיתים כמו ו' החיבור כשהן מצורפות לשם עצם לא מיודע (שם שאינו מוגדר). ו' החיבור יש לה תנועת שורוק ייחודית שאינה מופיעה בכאלה.
בדרך כלל הן תקבלנה שווא נע (שווא שמקבל קריאה קצרה), בגלל חיטוף (מיזוג צלילים). לפני חטפים (תנועות קצוצות) הן מתחזקות ונוטות לקבל את תנועת החטף של האות שאחריהן. בנוסף, לפני אותיות המנוקדות בשווא, אותיות כל"ב מנוקדות בחיריק.
כשאותיות כל"ב מתקשרות לשם עצם מיודע (מוגדר), האות ה' הידועה נעלמת אך התנועה והמכפל שלה יכולים להישאר. אז האותיות כל"ב ינוקדו בדרך כלל בפתח או קמץ, והב, כ, פ ייגרנו כשאלו צלילים פוצצים (לא חוככים).
אם השם המיודע כולל גם מילת קניין, אותיות השימוש יוצגו בשווא על מנת להימנע מיידוע כפול (דוגמה: ב+חלוני = בחלוני).
יש אותיות שמוסיפות למילה כחלק מתבנית השורש שלהן. אותן האותיות אינן נחשבות לאותיות שימוש.
בכתב המרובע אותיות השימוש נכתבות ללא רווח מהמילה שאחריהן. עדות לכך שכאשר הן מצורפות נוצר לפעמים בלבול בקריאה. דוגמאות במקורות מודרניים מראות משפטים שקשה לקרוא בלי פירוק. להבדיל, בשפות רבות מפרידים את מיליות השימוש כדי להקל על הקריאה.
כמה מחוקרי השפה הציעו להפריד את אותיות השימוש. בין המציעים היו זאב ז'בוטינסקי, ד"ר מיכאל אבינור ועוזי אורנן. אורנן הציע גם להפריד בכתב, אבל ההצעה לא זכתה לתמיכה רחבה. אבינור גם קרא לאחדות הגייה שמתאימה לעברית המדוברת, שכן שימור הגייתן ההיסטורית גורם פעמים רבות לבלבול ומוטציות בדיבור.
בזמר העכשווי אפשר לשמוע דוגמאות לבלבול זה בשורות שיר פופולריות, שם הופעות של אותיות שימוש מובילות להיגוי מודרני שאינו תואם תמיד את הכתיב המסורתי.
אותיות השימוש הן שבע אותיות באותיות העבריות. הן מצטרפות למילה בתחילתה. האותיות הן ב ה ו כ ל מ ש.
לפעמים מצטרפות כמה ביחד. דוגמאות פשוטות: והכובע, וכשקראתי.
אפשר לזכור את כולן בעזרת המשפט מש"ה וכל"ב. זה מזכיר את משה וכָלֵב.
לפעמים שוכחים להוסיף כ' לפני שי'ן. זה טעות נפוצה.
יש גם אותיות שהן חלק מהתבנית של המילה, ולא אות שימוש. אלו נקראות מוספיות שאינן אות שימוש.
דגש חזק זה סימן שמכפיל קצת את הצליל. אחרי אותיות מש"ה יש דגש כזה. בהגייה של היום זה משפיע בעיקר על ב', כ' ו־פ'.
הגרוניות (אותיות קשות) לא נכפלות. במקום זה משתנה הניקוד של התנועה לפעמים.
כ, ל, ב מקבלות ניקוד מיוחד כשהן מתחברות לשמות. הכללים משתנים לפי אם השם מוגדר או לא.
דוגמה פשוטה: ב+חלוני נותן בחלוני (כדי שלא יהיו שני "ה"). זה כדי למנוע בלבול.
בכתב היום כותבים אותיות השימוש צמודות למילה. זה לעתים מבלבל לקריאה.
חוקרים הציעו להפריד אותיות אלו כדי להקל על הקריאה. חלק מההצעות לא התקבלו ברוב הכתיבה.
תגובות גולשים