התלכדות עיצורים, שנקראת גם הבלעה, מתייחסת לדגש משלים. דגש משלים הוא סוג של דגש חזק; דגש חזק הוא סימן שמייצג מכפל, רצף של שני עיצורים זהים (הכפלה של העיצור).
ברוב המקרים בעברית החדשה אין מכפל פונולוגי ברור, ויש רק מקרים שוליים. עם זאת, כללי הניקוד וההוראה הלשונית נשענים על המבנה של העברית הקלאסית. לכן מדברים לעתים על דגש משלים כדי להסביר מקרים שבהם נראה כאילו עיצור הוכפל, אבל ההכפלה לא נובעת מהשורש (זה לא דגש תבניתי, דגש שנוצר על ידי חוקי השורש).
כשדנים בנושא בדרך פשוטה, מקובל לדמיין שלב שבו שני העיצורים העוקבים נכתבים כאות נפרדת כל אחת. הראשונה סוגרת הברה, והשנייה פותחת את ההברה הבאה. לאחר מכן מתארים כביכול התלכדות לשם סימון העיצור כאחד עם דגש.
דוגמה מקובלת היא המילה נָחַתִּי (נָחַת + תִּי). אפשר לייצג זאת תחילה כ־נָחַתְתִּי ואז כ־נָחַתִּי, כשהדגש מראה את המימוש הקולי של המכפל.
למעשה, אין כאן תהליך היסטורי של מיזוג אותיות: שתי הדרכים רק מייצגות את אותו מצב. הייצוג הראשון הוא היפותטי, בעוד שהייצוג השגור בכתיב ובניקוד מייצג אות בודדת עם דגש, והכפלתה היא כיצד היא נשמעת בפועל.
התלכדות עיצורים פירושה שאוזן שומעת שני עיצורים זהים רצופים. דגש חזק הוא סימן שמראה שהעיצור נשמע כפול. דגש משלים הוא דגש שאינו נובע מהשורש של המילה.
בעברית החדשה לא תמיד שומעים הכפלה כזאת. החוקרים עדיין משתמשים ברעיונות מהעברית הקלאסית כדי להסביר את זה. במחשבה פשוטה מדמיינים שתי אותיות נפרדות שמתלכדות לאות אחת.
דוגמה קטנה: נָחַתִּי נוצר מ־נָחַת + תִּי. בכתיב ובניקוד רואים אות אחת עם דגש. כך מבינים שהעיצור נשמע כפול, אף שאין שתי אותיות כפולות בכתיבה.
תגובות גולשים