דגש חזק, שנקרא גם מִכְפָּל או כַּפְלָן, הוא סימן ניקוד בעברית שמורה להכפיל את האות שבה הוא מופיע. הוא נמצא ברוב האותיות, אך לא באותיות א, ה, ח, ע, ר. צורתו הגרפית היא נקודה בתוך האות. היא זהה לצורתו של דגש קל (אותו סימון, אך משמעותה שונה).
בתעתיק פונטי מסמנים הכפלה בשתי דרכים: כותבים את העיצור פעמיים, או מוסיפים נקודתיים אחרי העיצור הכפול. לדוגמה: כָּרַתִּי יכול להיות מתועתק כ-/kårátti/ או כ-/kårát:i/. התעתיק הזה מתייחס לניקוד הטברני, שפותח בטבריה במאה ה־8 לספירה.
הדגש החזק מתבטא בהארכת זמן ההגייה של העיצור. באותיות בג"ד כפ"ת (ב, ג, ד, כ/ק, פ, ת) הוא גם מביא לביטוי כאות סותמת (עיצור שמפסיק את הזרימה של האוויר). מטרה שלו היא להכפיל את ההיגוי ולהאריך אותו להברה שאחריו. דגש שנמצא בסוף מילה באות עם שווא (סימן ניקוד קטן שמייצג קול דמוי תנועה) ייחשב לדגש חזק גם אם אינו אחרי שווא. לדוגמה, בעברית נחלשה הכפלת העיצור במילה המקורית dubb ונוצרה דֹּב; צורת הרבים דֻּבִּים מעידה על ההכפלה המקורית.
הכפלת עיצורים מופיעה גם בערבית. שם מסמנים זאת ב"שַּדָּה" (شدّة), שהיא סימן קטן מעל האות שנראה כמו w. בתרבויות ובלשונות רבות מסמנים הכפלה על ידי הכפלת האות, כפי שניתן לראות באיטלקית במילה benedetto עם tt.
ברוב המקרים בתחילת מילה יופיע דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת בלבד. לעומת זאת, במקרים מסוימים יופיע דגש חזק בתחילת מילה אם המילה הקודמת מסתיימת בהברה פתוחה (למשל עם פתח, סגול או קמץ). מצב זה נקרא דחיק ויש לו כללים מיוחדים.
דגש חזק (מכפל) הוא סימן בעברית שמראה שיש להכפיל אות. זה נכתב כנקודה בתוך האות. אין דגש חזק באותיות א, ה, ח, ע, ר.
כשיש דגש חזק, מבטאים את האות זמן ארוך יותר. באותיות ב, ג, ד, כ/ק, פ, ת הוא גם נשמע חזק יותר. לפעמים דגש בסוף מילה נשאר חזק גם אם יש לידו שווא. שווא הוא סימן ניקוד שמייצר קול קצר.
גם בשפות אחרות יש הכפלה. בערבית מסמנים אותה ב"שַּדָּה" (סימן קטן מעל האות). באיטלקית כותבים את האות פעמיים, כמו ב‑benedetto עם tt.
ברוב המקרים בתחילת מילה יופיע דגש קל רק באותיות ב, ג, ד, כ/ק, פ, ת. לפעמים יופיע דגש חזק בתחילת מילה אם המילה הקודמת הסתיימה בהברה פתוחה. מצב זה קוראים דחיק.
תגובות גולשים