אחריות קפידה

אחריות קפידה היא ציפייה חוקית שאדם יתנהג בזהירות רבה. המשמעות: אם מישהו עשה מעשה שאסור לפי החוק, מניחים שהוא פעל בחוסר זהירות, אלא אם הוא יוכיח אחרת.

בעבירות של אחריות קפידה מספיק להוכיח את היסוד העובדתי (המעשה עצמו). אין צורך להוכיח יסוד נפשי, כלומר לא חייבים להראות שהנאשם רצה לעשות את המעשה או שהתרשל. לכן בנסיבות האלה נטל ההוכחה יכול להתהפך, על הנאשם להראות שלא נהג ברשלנות.

יש חריגים: אם הנאשם מצליח להראות שעשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה, לא יוטל עליו עונש. תיקון מס' 39 לחוק העונשין הסיר את האחריות המוחלטת (שהייתה הנחה שאי אפשר לסתור), והעדיף אחריות קפידה שניתנת לסתירה.

המחוקק מגדיר עבירות כאלה כאשר קשה להוכיח כוונה, או כשמטרת החוק היא להסדיר פעולות יום‑יומיות ורשלנות עלולה לפגוע בציבור. סעיף 19 קובע שכל עבירה תעמוד תחת אחד מהיסודות: מחשבה פלילית (כוונה), רשלנות או אחריות קפידה. סעיף 22(ג) קובע שאפשר להטיל מאסר בעבירה כזו רק אם הוכח יסוד נפשי, וסעיף 22ב מעניק הגנה אם הוכיח הנאשם שנקט כל אמצעי סביר למניעה.

אחריות קפידה פירושו שהחוק מצפה שאדם יהיה זהיר מאוד. אם מישהו עשה דבר שאסור, מניחים שלא היה זהיר.

בעבירות כאלה מספיק להראות שהתבצע המעשה. לא חייבים להראות שהאדם רצה או חשב לעשות את זה. לפעמים הנאשם צריך להוכיח שלא התנהג ברשלנות.

אם הנאשם מראה שהוא עשה כל מה שאפשר כדי למנוע את הנזק, לא יענשו אותו. המחוקק מחליט על עבירות כאלה כשהוא רוצה שאנשים יתנהגו בזהירות בחיי היומיום.

יש חוק שמפריד בין עבירות לפי שלושה סוגים: כוונה, רשלנות או אחריות קפידה. החוק שינה פעם את הכללים, ועכשיו יש יותר מקום להגן על מי שהוכיח שהוא ניסה למנוע את העבירה.