אטול פאלמירה

אטול פאלמירה הוא אי בלתי מיושב בגודל כ-12 קמ"ר במרכז האוקיינוס השקט. האי נמצא בצפונה של קבוצת איי הקו, צפונית לקיריבטי.

לקו החוף של האטול אורך של כ-14.5 ק"מ. יש שם שונית אלמוגים, שתי לגונות רדודות ומעל ל-50 איונים (גושי חול קטנים). ברובם צומחים דקלי קוקוס.
האיים הגדולים כוללים את האי קופר (הגדול ביותר), את האי בארן במזרח ואת האי קאולה בדרום. כמה איים מחוברים זה לזה ברצועות חול.

פאלמירה היא טריטוריה של ארצות הברית, אך אינה מאורגנת בחוק הקונגרס. אין תושבים, ולכן ענייני הממשל רחוקים מהמציאות היומיומית.
הבעלות הפרקטית היא של ארגון "החברה לשימור הטבע" (The Nature Conservancy). ניהול שגרתי נעשה על ידי המשרד לענייני איים במחלקת הפנים של ארה"ב.
המים הריבוניים סביב האטול, כלומר המים הסמוכים שבהם למדינה יכולה לקבוע כללים, לרוחב 12 מיל ימי, הוכרזו בשמורת טבע בשנת 2001 על ידי שירות הדגה וחיות הבר של ארה"ב.

אין פעילות כלכלית פעילה באי היום. רוב הדרכים נבנו בזמן מלחמת העולם השנייה ולא תוחזקו מאז.
יש מסלול נחיתה לא מרוצף, שאורכו כ-2,200 מטרים, אך אין תשתיות נוספות משמעותיות.

האטול זוהה לראשונה ב-1798 על ידי רב החובל האמריקאי אדמונד פאנינג. ב-1802 ספינה בשם "פאלמירה" עלתה על שרטון, ורב החובל סוול ואנשיו נחתו והיו הראשונים להדריך רגל על האטול.

בשלהי המאה ה-19 נרשמו טענות בעלות מצד חברות גואנו ומדינות. ב-1862 הוכר האטול כחלק מממלכת הוואי. ב-1898 סופח לארצות הברית עם סיפוח הוואי, ולאחר מכן הוסדר שוב בחקיקה ב-1911.
במהלך מלחמת העולם השנייה נכבש האי זמנית על ידי צי ארה"ב, ונבנו בו שדות תעופה ימיים.
ב-1947 בית המשפט העליון קבע שבעלות משפחת פולרד לאו נקיה. ב-2000 נרכש האטול במטרה לשמור עליו כשמורת טבע. ב-2011 הוכר כמקום ראמסאר, כלומר אתר רטוב מוגן על פי אמנה בינלאומית.

אטול פאלמירה הוא אי קטן ונטוש. שטחו כ-12 קמ"ר. הוא במרכז האוקיינוס השקט, צפונית לקיריבטי.

הקו החוף ארוך, כ-14.5 ק"מ. יש שונית אלמוגים (סדרה של האלמוגים) ושתי לגונות רדודות (בריכות מים רדודות). מעל ל-50 איונים של חול. על האיים גדלים עצי קוקוס.
האי קופר הוא הגדול בקבוצת האיים.

פאלמירה שייכת לארצות הברית, אבל אין שם תושבים. הבעלים כיום הוא ארגון לשימור טבע. המים סביב האטול הוכרזו שמורת טבע בשנת 2001.

אין שם עסקים או חקלאות פעילים היום. יש מסלול נחיתה לא מרוצף שאורכו כ-2,200 מטרים.

האטול נמצא לראשונה ב-1798 על ידי רב החובל אדמונד פאנינג. ב-1802 נחתו שם אנשים בפעם הראשונה.
ב-1862 הפך חלק מממלכת הוואי. ב-1898 סופח לארצות הברית. בזמן מלחמת העולם השנייה השתמש צי ארה"ב באי.
ב-1947 משפחה קיבלה חזרה את הבעלות. ב-2000 רכשו את האי כדי לשמור עליו. ב-2011 הוא הוכר כמקום חשוב לשמירת ביצות ומים.