איסורי כישוף ביהדות

בתורה מופיעה קבוצה של איסורים בפרשייה אחת, כולם עוסקים במאגיה ובחיזוי עתידות.

בהלכה "קֹסֵם קְסָמִים" הוא מי שמנבא עתידות אחרי ריכוז ומעשים מיוחדים. הרמב"ם מסביר שיש כאן ריכוז שמניע את הניבוי. הקוסם נאסר ומוטלת עליו מלקות. חז"ל גם אסרו לפנות אליו.

"מְעוֹנֵן" קובע זמנים לפי כוכבים. האיסור חל על קביעת הזמנים ועל התנהגות לפיהם. עונש מלקות ניתן רק אם האדם עושה מעשה בגלל הניבוי. רבים מהראשונים מבחינים בין חיזוי על בסיס חכמה לבין עינון אסור.

"מְנַחֵשׁ" מסיק מסימנים לא רציונליים (למשל נפילת חפץ או צפצוף ציפור) האם כדאי לעשות דבר מה. התורה אוסרת זאת, כי אין קשר סביר בין הסימן למעשה.

"מְכַשֵּׁף" עושה מעשים שנראים לחרוג מן הטבע. בתנאים מסוימים המכשף חייב מיתה בסקילה. הרמב"ם דורש שבמקרה החיוב יהיה גם מעשה פולחני; אלא שלא תמיד אפשר להעמיד ענישה.
הוגים נחלקו לגבי אמיתות הכשפים: רציונליסטים (כמו הרמב"ם) ראו התחזות והטעיית הציבור. מיסטיקנים ראו כי לכישוף יש כוח ממשי להשפיע על המציאות.

הפסוק קובע חומרה מיוחדת ביחס לכישוף. יש הסבורים שעל הרבנות לחפש ולדון במכשפים, ולא רק לשפוט בעת שהיא מתגלית.

בתלמוד מופיעים סיפורים על מעצר והענשה של מכשפות, ובדוגמה אחרת על מכשפה שגרמה לעיכוב לידות.

האיסור חל על גברים ונשים. התורה משתמשת בלשון נקבה כי במקורות המסורתיים היו יותר נשים שמוזכרות כעוסקות בכשפים.

"חובר חבר" לוחש לחשים להרחיק נזק. בלחץ של "פיקוח נפש" (הצלת חיים) התירו חז"ל לעשות שימוש בלחות להנחות ריפוי או להרגעה. כשנעשה מעשה יש עונש מלקות; כשמדובר רק בדיבור ייתכנו מכת מרדות.

"בעל אוב" מקיים טקסים שנועדו להביא רוחו של מת כדי שתדבר עם החיים. איסור בעל אוב כולל שני היבטים: פעולות פולחניות ושיתוף פעולה עם מי שמעורר את האוב. גם כאן נחלקו החכמים האם הדבר סבירותי או אשליה.

בסיפור שאול מופיעה בעלת האוב שבה פנה שאול. פרשנים רציונליסטיים פירשו זאת כחוויה אנושית ולא כעדות לכוחות על-טבעיים.

"יִדְעוֹנִי" הוא שילוב בין בעל אוב לקוסם: גם פולחן וגם ניבוי.

"דרישה אל המתים" היא ניסיון לתקשר עם מתים כדי לדעת עתידות. בתלמוד וברמב"ם יש איסור ברור על הדבר. לעומתם, בזוהר יש הסבר מיסטי המאפשר דרישה במקרים של צדיקים.

הרעיונות להסבר האיסורים נחלקים: הרציונליסטים (כמו הרמב"ם) רואים בכך הטעיה, מעין הולכת הציבור שולל וקירבה לעבודה זרה. המיסטיקנים (כמו הרמב"ן) רואים בכך חריגה מסדר הטבע הרצוי.

דנו במה מפריד בין רפואה לכשפים. לפי הרמב"ם רפואה מותרת כי יש לה ממש ונבדקת בניסיון. ריפוי שמבוסס על כוחות מאגיים וניצול אמונה שונה נאסרת.

בתורה יש איסורים על מעשים של מאגיה וחיזוי עתידות.

קוסם הוא מי שמנסה לנבא מה יקרה אחרי שהוא מרוכז ועושה מעשים. התורה אוסרת לפנות אליו. העונשים היו חמורים במקרים מסוימים.

מעונן קובע ימים טובים לפי הכוכבים. אסור לקבוע ולעשות דברים רק בגלל זה.

מנחש קורא סימנים קטנים כדי להחליט מה לעשות. התורה אוסרת לעשות כך.

מכשף עושה מעשים שנראים לא טבעיים. יש מחלוקת אם הכשפים באמת משפיעים על המציאות. בתנאים מסוימים היו עונשים חמורים.

הפסוק מדגיש שהכישוף חמור. חלק מהחכמים חשבו שיש לחפש מי שעוסק בכך.

חובר חבר לוחש מילים כדי להרחיק נזק. אם יש סכנה לחיים, מותר לעיתים להשתמש בלחשים כדי לעזור.

בעל אוב מנסה לקרוא לרוחו של מת כדי לשמוע ממנו. יידעוני משלב פולחן וניבוי. גם כאן חכמים נחלקו אם זה עובד.

יש איסור לפנות למתים כדי לשאול על העתיד. יש דעות שונות אצל חכמים מי מותר ואיך.

חלק מהחכמים אמרו שזה הונאה ואולי דומה לעבודה זרה. אחרים אמרו שזה משנה את סדר הטבע.

רפואה מותרת כי היא מבוססת על ניסיון ועוזרת באמת. כישוף שנועד להטעות אסור.