אכילה גסה

אכילה גסה הוא ביטוי שמתאר זלילה, רעבתנות, אכילה שלא נובעת מרעב, ריבוי מאכלים ובליעת אוכל ללא לעיסתו.

אכילה גסה ידועה ברפואה כ"אכילה בולמוסית" או "אכילת יתר" (Binge Eating). זה מאופיין באכילת כמות מזון שהיא ללא ספק גדולה יותר ממה שרוב האנשים יאכלו בזמן ובנסיבות דומים, וחוסר יכולת להפסיק או לשלוט בהרכב המזון גם כאשר האדם שבע. אם התקפי אכילת יתר חוזרים לעתים קרובות, בדרך כלל לפחות אחת עד שלוש פעמים בשבוע, ולמשך תקופה ממושכת, זה נחשב להפרעת אכילה שדורשת טיפול.

בהלכות 'דעות' בספרו משנה תורה דן הרמב"ם בנושאים הקשורים לאכילה ומתייחס לאכילה גסה כאל בעיה רפואית חמורה: "שומר פיו מלאכול מאכל רע... ולשונו מלדבר אלא בצרכיו."

בגמרא הוזכרה אכילה גסה בהקשרים שונים, כמו אכילת מצה, אכילת קדשים, אכילה ביום הכיפורים ואכילת תרומה. הגמרא מגדירה את האכילה הגסה כ"מזיק", כי הגוף לא נהנה ממנה ואף ניזוק, והמאכל מוכשר לשווא. במדרש רבה בר בר חנה מובא משל לפרשנות של רבי יוחנן: צדיק אוכל לשם מצווה, ואדם האוכל אכילה גסה נחשב פושע.

אכילה גסה היא אכילה של הרבה מזון מהר ובלא לעיסה. זלילה היא אכילה מהירה.

ברפואה קוראים לזה גם "אכילה בולמוסית". אכילה כזו היא כמות גדולה יותר ממה שאנשים רגילים אוכלים, ואי אפשר להפסיק גם כששופעים. אם זה קורה לעתים קרובות, למשל פעם עד שלוש פעמים בשבוע לפרק זמן ארוך, זה נחשב לבעיה שזקוקה לעזרה.

הרמב"ם כתב בהלכות 'דעות' ושקרא לאכילה גסה בעיה רפואית קשה.

התלמוד מדבר על אכילה גסה בהקשרים כמו מצה, קדשים, יום כיפורים ותרומה. הוא מכנה אותה "מזיק" כי הגוף לא נהנה ונפגע. במדרש יש משל שאומר: צדיק אוכל לשם מצווה, ואילו מי שאוכל אכילה גסה פושע.