אכילת בשר ביהדות מוּכרת במסגרות שונות של הלכה: יש איסור, היתר ואף מצווה. מבחינה הלכתית מותר להפסיק חייו של בעל־חיים (חוץ מדגים וחגבים) לצורך אכילה באמצעות שחיטה, שחיטה היא שיטת חיתוך שמותאמת לפי ההלכה, ויש מצבים שבהם היא אפילו חובה. ההלכה מתמקדת בעיקר בשני תחומים: קורבנות וכשרות.
הבאת קורבנות הייתה מרכיב מרכזי בבית המקדש. רוב הקורבנות היו מבעלי־חיים: חלקם נשרפו, חלקם נאכלו על ידי הכהנים, וחלקם נאכלו על ידי המקריב. דיני הקורבנות מפורטים בעיקר בספר ויקרא, ולרוב הופיעו גם בשאר חומשי התורה ובנביאים, וכן במשנה ובתלמוד בסדר קודשים. לפי רמב"ם, כ־142 מצוות בתורה קשורות לקורבנות.
ההלכה מסדירה איזו חיות מותר לאכול ואיזו אסור, לפי רשימות בתורה. בנוסף נקבעים כללים על אופן ההכנה, החל מהשחיטה ועד האכילה, על מנת שהבשר יהיה כשר, כלומר מתאים לפי הדינים ההלכתיים.
במקור אכילת בשר קורבנות נתפסה כמקור שמחה דתית. כיום, כאשר בית המקדש אינו קיים, יש מקור שפוסק שהשמחה נשארת בעיקר ביין, אך בשר רגיל גם כן נחשב לשמחה. בשל כך הושקעו דינים שאוסרים או מחייבים אכילת בשר בזמנים של שמחה מיוחדת, כמו בחגים, ולעומת זאת נמנעים ממנו בזמנים של אבל, כגון תשעת הימים לפני תשעה באב.
אכילת בשר יכולה להיאסר במצבים שבהם היא מפריעה לחובות אחרות. כך, למשל, אסור לאכול בשר לפני קבורת המת, כי האונן צריך לעסוק בהכנות הקבורה. בתלמוד מוזכר גם דין חמור לגבי נער שנמשך חזק ליין ולבשר עד שגנב כסף כדי לרכושם, זוהי דוגמה לכך שהמשיכה לבשר נחשבה מסוכנת תדמיתית.
בהתאם לפרשנות מסורתית לבראשית, האדם הראשון אוכל צמחי בלבד. פרשנים וחכמים נאבקו עם הטקסט הזה: חלקם הסבירו שאסור לאדם הראשון להרוג בעלי־חיים לצורך אכילה, ואחרים פירשו שמותר היה לאכול בשר מת שהוחלב או נפל. לאחר המבול ניתנה הרשות לאכול בשר. מפרשים כמו הרמב"ן והאחרים הסבירו שהיתר לנח נובע ממצב המשפטי שבו זכה לנח בעקבות הישרדות בעלי־החיים בתיבה.
חלק מהפרשנים ראו באכילת בשר גורם שעלול לעורר תכונות רעות בנפש. היתרים להלכה ניתנו בזהירות, ויש פוסקים שראו את היתר הבשר כזו שקשורה לנסיבות ולא כמצב אידיאלי תמיד.
יש מסורות שאומרות שאדם הראשון והבל הקריבו קורבנות מן החי. חלק מהפרשנים פירשו שסוגי הקרבנות והאיסורים השונים לא שוללים שימוש בבעלי־חיים לצרכי דת.
לאחר חורבן בית המקדש השני היו מי שרצו להפסיק לאכול בשר מתוך אבל; חכמי הדור התנגדו לשינוי ההלכתי הזה.
גישה מסורתית לא רואה בעיה מוסרית עקרונית בכך שאוכלים בשר, כי התורה מתירה וקובעת קורבנות ומצוות שמחייבות אכילה בזמנים מסוימים. רעיון זה מסתמך על התפיסה שהאדם הוא מרכזי ביצירה ולכן שימוש בבעלי־חיים לצרכיו מותר. לצד זאת יש גם קולות שקראו להגבלות או להימנעות, וטענות מודרניות מצד טבעונים שמבחינתם יש שיקולים אתיים אחרים. בחלק מהקהילות הורתה ההלכה לשלב דאגה לצער בעלי־חיים ולהצמד לכללים שמקדמים הפחתת סבל.
דיני השחיטה וכשרות הבשר מפורטים ומחמירים. פרשנים אחדים בחרו להדגיש את ההיבט המוסרי של דיני השחיטה וטענו שהנהלים נועדו לצמצם ככל האפשר את הסבל של בעל־החיים.
ביהדות ישנם חוקים שונים על אכילת בשר. לפעמים זה מותר, לפעמים אסור, ולפעמים זו אפילו מצווה.
בזמן בית־המקדש הקריבו קורבנות שנעשו מבעלי־חיים. חלקם נשרפו, חלקם אכלו הכהנים, וחלק האכל המקריב.
כשרות זהו המונח לחוקים שקובעים אילו בעלי־חיים מותרים לאכול ואיך להכין את הבשר. שחיטה היא הדרך ההלכתית לשחיטה של בעלי־חיים.
בשר נתפס כמקור לשמחה. בחגים ומצוות שמחים לעתים לאכול בשר. בגלל זאת נמנעים מבשר בימים של אבל, כמו תשעת הימים.
בתחילת הבריאה, לפי פרשנות מסורתית, אדם אכל רק צמחים. אחר־כך, אחרי המבול, הותר לאכול בשר. פרשנים שונים ניסו להסביר את השינוי.
יש דיבור גם על המוסר של אכילת בשר ועל הדאגה לצער בעלי־חיים. ההלכה מכתיבה איך להכין את הבשר כך שיפגעו פחות בבעל־החיים.
דברים חשובים לזכור: יש חוקים שבהם אוכלים בשר בשמחה, ויש מצבים שבהם נמנעים ממנו. יש גם חוקים שנועדו להגן על בעלי־החיים.
תגובות גולשים