אל-מוחרקה היה כפר ערבי בנגב הצפון-מערבי, כ-15 קילומטרים מזרחית לעזה.
הכפר מוזכר כבר בתקופה הממלוכית. הוא היה הקדש (וואקף), כלומר עודפי היבולים הוקדשו לתחזוקת מסגדים, למשל למסגד בעזה וכיפת הסלע. במאה ה-16 ננטש הכפר, והוא יושב מחדש בסוף המאה ה-19.
מרבית אדמות הכפר נרשמו על שם הסולטאן עבדול חמיד השני. ב-1932 נרשמו הקרקעות על ידי הנציב העליון כנאמנות של ממשלת המנדט. נטען שהאדמות היו "ג'פתליק", מונח לעיתים קרובות לשטחי אדמה שנתפסו כקרקעות של המדינה ברישומים העות'מאניים. התושבים בראשית התקופה שלטו בתשלום דמי שכירות שנתיים על הקרקע.
ב-1934 הגיש נסיך מוחמד סלים תביעה שטען שהאדמות הן רכוש פרטי של הסולטאן. התיק זכה בבית המשפט המחוזי ביפו, אך הועבר להליך ערעור ודיון חוזר. לבסוף, ב-1947, קבע בית הדין העליון שהאדמות שייכות לממשלה.
במפקד 1931 נמנו בכפר כ-422 תושבים ב-86 בתים, מהם 3 נוצרים והשאר מוסלמים. בסקר 1945 הוערך מספר התושבים בכ-580.
בלילה שבין 27 ל-28 במאי 1948 תקפה חטיבת הנגב את הכפר והתושבים גורשו. ב-16 באוגוסט נערך מבצע פינוי נוסף; ערבים שנמצאו בכפר גורשו וחלק מהבתים הוקשו ופוצצו או נהרסו.
לאחר המלחמה נבנו על חלק מאדמות הג'פתליק שכונות חדשות, ביניהן אל-מוחרקה א' ושכונת ויכיני, וגם אל-מוחרקה ב'. חלק מהאדמות נמסרו לעיבוד לתושבי תקומה וליישוב נתיבות. בתי הכפר ההרוסים עומדים שוממים בין זרועה לויכיני.
אל-מוחרקה היה כפר ערבי בנגב. הוא היה כ-15 קילומטרים מעזה.
הכפר ידוע כבר מהתקופה הממלוכית. הוא היה הקדש. הקדש זה מקום שבו חלק מהתבואה מוקדש לתחזוקת מסגדים. במאה ה-16 נטשו את הכפר. בסוף המאה ה-19 חזרו אנשים לגור בו.
הרבה אדמות היו רשומות על שם הסולטאן עבדול חמיד השני. ב-1932 רשמו את הקרקעות על שם ממשלת המנדט. אמרו שהאדמות הן ג'פתליק. ג'פתליק זו דרך לומר שאדמה נחשבת לשטח של המדינה. התושבים שילמו דמי שכירות על הקרקע.
ב-1931 גרו בכפר כ-422 אנשים. ב-1945 היו בו כ-580 אנשים.
ב-1948 הגיעו חיילים וכוחות לכפר. התושבים גורשו אחרי ההתקפה. חלק מהבתים נהרסו.
אחרי המלחמה בנו על חלק מאדמות הכפר שכונות חדשות. שרידי בתי הכפר נשארו בין זרועה לויכיני.
תגובות גולשים