אמה גולדמן (1869, 1940) הייתה אנרכיסטית יהודייה-אמריקאית, פעילה ופובליציסטית בולטת במחצית הראשונה של המאה ה-20. אנרכיסטית: אדם שמאמין שבמקום ממשלה מרכזית עדיף ארגון חברתי חופשי והתארגנויות מקומיות. היא נודעה בזכות נאומיה, כתיבתה ופעילותה לזכויות נשים, חופש הביטוי וזכויות להט"ב.
נולדה בקובנה שבאימפריה הרוסית למשפחה יהודית דתית. המשפחה נדדה והידרדרה לעוני. בילדותה היא עמדה מול אלימות ומשמעת קשוחה, וחוותה הטרדות מיניות. בגיל צעיר הפסיקה ללמוד ועבדה. התנסותיה אלה חידדו את סלידתה מסמכות אלימה ואת העניין שלה בפוליטיקה רדיקלית.
בגיל 16 היגרה לארצות הברית והתיישבה ברוצ'סטר, ניו יורק. עבדה בתעשיית הטקסטיל ונישאה לזמן קצר. בהשפעת מהומות היימרקט ומאידיאולוגיות רדיקליות החלה להתקרב לאנרכיזם ועברה לניו יורק כדי לפעול ציבורית.
בניו יורק פוגשה פעילים אנרכיסטים כמו אלכסנדר ברקמן. היא למדה לדרבן קהל ונועדה להפוך לדוברת חזקה. גולדמן ניהלה קשרים אישיים וחברתיים שהשפיעו על דרכה הפוליטית. כתבה והקימה כתב עת בשם "אמא אדמה" (Mother Earth), שבו פרסמה מאמרים על אנרכיזם, חופש, וכלכלה.
בשנות ה-90 של המאה ה-19 התערבה בתנועות עובדים, בין השאר סביב שביתת הומסטד בפנסילבניה. ניסיון ההתנקשות בתעשיין פריק על ידי פרטנר של גולדמן, אלכסנדר ברקמן, עורר התנגדות גם בקרב אנרכיסטים. גולדמן תמכה בתחילה ברעיונות של "תעמולה באמצעות פעולה" (שימוש בפעולות דרמטיות כדי לעורר דחף לשינוי), אך חוותה גם חרטה ולימוד מתהליכים אלה.
במשברים כלכליים דיברה בפני מאות ושאלתה אנשים לנקוט פעולה נגד עוני ועוול. ב-1894 נאשמה על נאום שבו, לטענת תביעה, עודדה לקחת מצרכים במקרה של רעב. היא נשפטה ונכלאה לשנה. בכלא למדה סיעוד והמשיכה בהרצאות לאחר שחרורה.
גולדמן פעלה למען חינוך מינית, הנגשת אמצעי מניעה וזכויות נשים. בתמיכה במאמציה של מרגרט סנגר לקידום אמצעי מניעה, היא עצמה נעצרה על הפצת מידע כזה ב-1916. היא קידמה גם את הרעיון של "אהבה חופשית", זכותו של האדם לבחור את מערכות היחסים שלו בלי התערבות המדינה או הדת.
כשהנשיא וודרו וילסון הוביל את ארצות הברית למלחמה, גולדמן התנגדתה לגיוס ולמלחמה. יחד עם ברקמן הקימה את "הליגה נגד הגיוס". ב-1917 נעצרה והועמדה לדין לפי חוקי המלחמה על עודד אי-ציות לגיוס. היא נדונה לשנתיים מאסר וקנס גבוה. אחרי שחרורה, במהלך תקופת "הפחד האדום" הוגלתה מארצות הברית תחת חוקי הרחקת האנרכיסטים.
גולדמן וגבריה גורשו לברית המועצות בתחילת שנות ה-20. בתחילה ראתה במהפכת אוקטובר צד חיובי, אך במהרה נחרדה מהדיכוי, הצנזורה והשחיתות שראתה שם. היא ותפקידה להביע ביקורת הציבורית על השלטון הקומוניסטי הביאו אותה ומברקמן לעזוב לריגה, מאוחר יותר לברלין ולונדון, ואז פריז.
בגיל מבוגר הגיעה לספרד ב-1936 לתמוך באנרכיסטים הספרדים שניסו לבנות ארגון אחר. היא השתתפה בעבודה עיתונאית ועזרה לגייס כספים. למרות אכזבתה משיתוף פעולה עם קומוניסטים, נשארה נאמנה לתמיכתה בעובדים ובקולקטיבים.
ב-1934 ביקרה בארצות הברית שוב באופן זמני. ברקמן חלה ונפטר ב-1936. ב-1940 לקתה בשבץ ומתה בטורונטו בגיל 70. גופתה הובאה ונקברה בשיקגו.
גולדמן שילבה אנרכיזם עם דאגה לזכויות אישיות וחברתיות. היא האמינה שחיי יום-יום צריכים לשקף את האידיאלים הפוליטיים, לא רק דיבורים. היא דחתה את סמכות המדינה והקפיטליזם, וקראה לפעולה ישירה כמו שביתות ומחאות.
גולדמן נחשבת לדמות חשובה באנרכיזם בצפון אמריקה. היא קישרה בין המאבק נגד המדינה לבין המאבק לשוויון מגדרי ולחירות מינית.
אף שלא קיבלה חלק מרעיון הסופרג'יזם המסורתי, היא תמכה בעצמאות כלכלית לנשים, זכותן להחליט על גופן והנגשת אמצעי מניעה. היא נחשבת כמקימה של זרם אנרכו-פמיניסטי.
גולדמן הייתה בין הראשונות לתמוך בגלוי בזכויות להומואים ולסביות. היא דגלה בסובלנות ובזכות לביטוי זהותי ומיני.
חייה וכתביה עברו גל עליות וירידות. לאחר פטירתה נרשמה השכחה יחסית, אך בשנות ה-60 וה-70 היא חזרה אל הדיון הציבורי, בעיקר דרך הפמיניזם של המאה ה-20 וההוצאת מחדש של ספריה. מוזיאונים, ארגונים ויצירות תרבות הנציחו את שמה ורעיונותיה.
אמה גולדמן (1869, 1940) היגרה לארצות הברית והייתה מנהיגה ודוברת חזקה. אנרכיסטית: מישהי שרוצה שהחברה תעבוד בלי ממשלה חזקה.
אמה נולדה במקום שנקרא היום ליטא. במשפחה היו קשיים כלכליים. בגיל צעיר עזבה את הלימודים ועבדה.
בגיל 16 היא הגיעה לאמריקה ועבדה במפעל. בהמשך עברה לניו יורק והחלה לדבר מול קהל.
גולדמן העבירה נאומים וכתבה במגזין "אמא אדמה". היא דיברה על חופש, שוויון וזכויות נשים.
היא תמכה בעובדים ובמחתרות. בעיות כלכליות הביאו אותה לנאום ולהדריך אנשים. היא גם עזרה לקדם מידע על אמצעי מניעה. על כך היא אף נכלאה לזמן קצר.
כשהמדינה נכנסה למלחמה, גולדמן התנגדה. היא נעצרה ונשלחה בסופו של דבר מחוץ לאמריקה.
בהתחלה ראתה במהפכה ברוסיה תקווה. אחר כך נחרדה מהדיכוי שם ועזבה. בשנות ה-30 נסעה לספרד כדי לתמוך בקבוצות שעבדו יחד באופן שונה.
היא חזרה לכתוב ואירחה הרצאות. ב-1940 חלתה ומתה. רבים זוכרים אותה כאשה שהילחמה למען חופש וזכויות.
גולדמן דיברה על חירות אישית, שוויון והזכות לבטא דעה. היא פעלה גם למען זכויות להט"ב ולזכויות נשים.
