אנגלית עתיקה

אנגלית עתיקה (נקראת גם אנגלו-סקסונית) היא צורה קדומה של אנגלית. היא הייתה מדוברת בחלקים של אנגליה ודרום סקוטלנד בין אמצע המאה ה-5 לבין אמצע המאה ה-12. זוהי שפה מערב-גרמנית, קרובה יותר לְאולד סקסון (סקסונית עתיקה) ולְאולד פריזית מאשר לאנגלית המודרנית.

השפה לא הייתה זהה לאורך כל התקופה. האנגלית העתיקה התפתחה במשך כ-700 שנים, מהמהגרים הגרמאנים במאה החמישית ועד אחרי הפלישה הנורמנית של 1066. בשלב זה החלו שינויים גדולים. האנגלית העתיקה ספגה מילים מהשפות הסובבות, במיוחד מהקלטית ומהנורדית, שפת הוויקינגים. עם זאת, ההשפעה החזקה ביותר על המבנה והאוצר המילים הייתה מהשפות הגרמאניות של היבשת.

בהתחלה כתבו באנגלית העתיקה ברונות, האלפבית שנקרא פות'ארק (futhark). עד המאה ה-9 החל השימוש באלפבית הלטיני, שהובא על ידי כמרים אירים. האלפבית של אותה תקופה הכיל כ-24 אותיות; היו הבדלים באותיות ובשימוש בהן. נוספו אותיות כמו þ (ת''ן), ƿ (וו), æ ו-ð כדי לייצג צלילים מיוחדים. צירוף ⟨sc⟩ נשמע כמו צליל ש (ʃ), ⟨c⟩ נשמע כמו k, ו-⟨y⟩ סימנה תנועה שונה מהאנגלית המודרנית. ברישום מודרני מוסיפים קו עליון על תנועות כדי להראות שהן ארוכות.

הדקדוק שלה היה שונה מאוד מהאנגלית של היום, ודומה יותר לגרמנית. היו חמש יחסות (cases), נומינטיב (נושא), אקוזטיב (מושא ישיר), גניטיב (שייכות), דאטיב (מושא עקיף) ואינסטרומנטל (משמש לכלים, אך נדיר). מערכת המקרים אפשרה סדר מילים גמיש יותר. הייתה גם צורת V2: פועל עזר או חלק מהמשפט הופיע במקום השני, והפועל העיקרי לעתים בסוף המשפט. כדי להפוך משפט לשאלה היו מחליפים בין מושא לנושא. שמות העצם נחלקו לשלושה מינים דקדוקיים, זכר, נקבה ונייטרלי, וזה השפיע על הטיית המילה. בנוסף היו שתי צורות ריבוי: ריבוי לזוג (dual) וריבוי ליותר מזוג.

(טבלאות אישיות וגופים קיימות במחקר של השפה, אך כאן שמור העיקר: היו צורות שונות לגופים ולמקרים.)

(המעבר לאנגלית תיכונה ואנגלית מודרנית מוקדמת קרה בהדרגה. החלוקות הן תיאור גס של התפתחות ארוכה ואיטית.)

(האפוס האנגלו-סקסוני המפורסם 'ביאוולף' משמר חלק מהמילים והמבנים של האנגלית העתיקה.)

(גם טקסטים דתיים מראים את השפה כפי שהייתה בשימוש כתוב.)

(יש טבלאות שמשוות מילים באנגלית העתיקה ובאנגלית המודרנית; הן מראות אילו מילים השתנו או נשארו קרובות.)

ג'.ר.ר. טולקין השתמש בניב של האנגלית העתיקה כדי להראות את לשונם של אנשי רוהן בעולםו. הוא השתמש בכך כדי ליצור תחושת היסטוריה וקשר לשפות מקוריות.

אנגלית עתיקה היא צורת אנגלית מאוד ישנה. דיברו אותה באנגליה ובאזורים סמוכים בין המאה ה-5 והמאה ה-12. היא לא דומה הרבה לאנגלית של היום.

האנגלית העתיקה הגיעה עם שבטים גרמניים שהגיעו לאיים. אחר כך הוויקינגים (אנשים מקבוצת נורדית) הביאו מילים משלהם. השפה השתנתה לאט, ובסוף הגיעו שינויים גדולים אחרי 1066.

בתחילה היו רונות. רונות זה אלפבית שכתבו עליו סימנים מיוחדים. עד המאה ה-9 השתמשו באותיות הלטיניות, כמו שאנו מכירים. היו אותיות שלא היו היום, לדוגמה æ וגם אות שכתובה כ-þ. הצירוף sc הוגה כמו "ש".

הדקדוק היה שונה מאוד. היו חמש צורות למילים לפי תפקידן במשפט. צורות אלו נקראות "מקרים" (מקרה = צורה שהמילה לוקחת לפי תפקידה). שמות עצם היו זכר, נקבה או ניטרל. היו גם צורות מיוחדות לרבים: יש צורה לזוג (כאשר יש שניים) וצורה לרבים של יותר משניים.

(באנגלית העתיקה היו צורות שונות לגופים כמו "אני", "אתה" ו"הוא".)

הסופר טולקין השתמש בשפה הישנה הזאת כדי לבנות שפה לעמו של רוהן בספריו.