אנימיזם

אנימיזם (מ-Anima הלטינית: נפש) הוא אמונה שמייחסת נשמה או רוח גם לטבע, לצמחים, בעלי חיים ולעתים לעצמים דוממים. במובן רחב יותר כוללים בו גם אמונה ברוחות חסרות גוף ובאלים בעלי תכונות דמויות-אדם. המונח משויך לאנתרופולוגיה.

המונח נטבע בידי האנתרופולוג א. ב. טיילור ב-1871, שתיאר אנימיזם כמקור פרימיטיבי לדת. לפי טיילור, האדם הפרימיטיבי הבחין בתופעות כמו שינה, חלומות וזיכרון, ולקח מכך שיש בגוף "נפש" שמסוגלת לעזוב ולחזור. מתוך אמונה זו צמח הרעיון שהנשמה יכולה להתגלגל ולשהות גם בגופים דוממים. עצמים כמו אבנים ועצים קיבלו תודעה, רצונות ולעיתים מעמד של אלילים.

התיאוריה של טיילור עוררה ביקורת. מבקרים טענו שקשה להניח שאנשים פרימיטיביים הפרידו בצורה דואליסטית בין גוף לנפש, ושאין הוכחה שיהיו קבוצות שונות שהגיעו בדיוק לאותן מסקנות. יש שטענו שהאמונה בנשמה נוצרה דווקא מתוך אמונה באלים. בעקבות הביקורת צמחו גישות חדשות: חלקן מבחינות בין אמונה בנפש (כישות אישית) לבין תחושה רגשית של "רוח חיים" בדוממים. רות בנדיקט והאנתרופולוג ג'יימס ג'. פרייזר הציעו נקודות מבט שונות: בנדיקט שמה דגש על התבוננות האדם בטבע ובעצמו; פרייזר הבחין בין מאגיה (שליטה בטבע באמצעות טקסים) לדת (פנייה לאלים בדרישה לחסד).

גישה רציונליסטית-אבולוציוניסטית רואה את האנימיזם כתוצאה משילוב גורמים חברתיים, פסיכולוגיים ותרבותיים. גישה לשונית טוענת שיש נטייה להפוך תארים לעצמים, וכך מושגים כמו "חיים" ו"מוות" הופכים לישויות.

ילדים קטנים נוטים להחיות חפצים דוממים ולייחס להם כוונות ותודעה. ז'אן פיאז'ה תיאר שלבים בהתפתחות זו: בשלב ראשון הילד מייחס חיים לכל דבר; מאוחר יותר הוא מבחין בתנועה חיצונית; בהדרגה הוא מייחס חיים רק לבעלי חיים וצמחים. בגיל 4, 5 ילדים עשויים לראות בכוונות לחפצים דוממים; בגיל 6, 7 הם מקשרים מעשים של חפצים ל"טוב" או "רע"; בגיל 8, 11 מתחילה הבנה שמאחורי האירועים עומדים חוקים טבעיים ולא כוונה אישית. אחרי גיל זה מתפתחת קריאה ביקורתית שמבוססת על ידע והשכלה.

מחקרים עכשוויים מציעים שהסתכלות אנימיסטית על הטבע יכולה לקדם יחס של כבוד ושמירה על הסביבה. ראייה שמייחסת ערך ונשמה לטבע עשויה להקטין ניצול פזיז ולחזק אחריות סביבתית.

במסורות המקראיות והתרבויות הסמוכות מופיעים מוטיבים אנימיסטיים רבים. הנחש בסיפור הבריאה (בראשית ג') מוצג כיצור בריאת אלוהים שמסמל פיתוי ועורמה, והטקסט מעניק לו תכונות אנושיות כדי להעביר מסרים מוסריים.

במדבר כ"א מסופר שנחש נחושת נוצר בידי משה על פי ציווי אלוהים, ונועד לרפא כשהמביטים בו נרפאו מעקיצות נחשים. לפי המסורת, הכוח אינו שייך לנחש עצמו אלא להעברת כוח אלוהי דרך הצלמית. עם הזמן הפך פולחן הנחש לסוג של עבודה אלילית, ומלכים כמו חזקיהו הוציאו פולחנים אלה מן המקדש.

בסיפור היציאה (שמות) מסופר שאהרון יכול להפוך מטה לנחש, וכך גם חרטומי מצרים; בסיפור זה ניצחון המטה של אהרון מדגיש את עליונות האלוהים של ישראל.

תרפים הם חפצים שנטענו בכוחות נבואה או הגנה. לעתים שימשו כסמלים ביתיים ואולי כסגולה. בתנ"ך מופיעים אזכורים למאבק נגד פולחן מאזניים אלו.

אשרה הייתה אלה כנענית מקושרת לפריון ולעצים. פולחנה נכנס לחלק מהעם בתקופות קדומות, ובניגוד למנהגים אלה הוטלו איסורים דתיים בתקופות דתיות מאוחרות יותר. "אשרים" יכולים להתייחס גם לפסלוני פריון ששימשו כסגולות.

אתונו של בלעם בספר במדבר מסוגלת לראות מלאך ולדבר, תכונות שמשרתות מסר על ענווה וניצחונו של האל הטוב.

מנהגים ופולחנים כמו כפרות עוררו ויכוחים לאורך הדורות. הכפרות, סימול שמסובבים תרנגול מעל הראש כסמל העברת חטאים, הוזכרה כבר במאה ה-7 והייתה שנויה במחלוקת במסורת ההלכתית. רבים העדיפו פדיון כסף לצדקה במקום שימוש בחי.

טקס התשליך, שמטרתו להשליך סמלים של חטאים למים, החל בימי הביניים ועורר גם הוא דיונים בקהילות שונות.

יש הבחנה בין תשמישי קדושה (חפצים שנחשבים מקודשים בגלל התוכן שלהם, כגון מזוזה ותפילין) לבין תשמישי מצווה (חפצים שמקיימים מצווה, כמו ארבעת המינים וסוכה).

במסורת היהודית ניתנה משמעות רוחנית לאותיות העבריות. בתורת הקבלה נחשבת לכל אות משמעות רוחנית עמוקה, ויש טקסטים שמייחסים להן כוח ביצירה ובהשפעה. רעיונות אלו חיזקו שימוש בסמלים, קמעות ושינוי שמות כמקובל בקבלה.

שימוש בקמעות נפוץ גם ביהדות. החמסה, סמל יד פרושה, מופיעה בתרבויות המזרח והתפשטה גם ביהדות. הקמעות מערבים אותיות, מילים וסמלים שנחשבו כמגנים או כמביאי ברכה.

הקשת נתפסת בסיפור נוח כסימן לברית אלוהית שלא יבוא עוד מבול. במסורת נאמר שיש לברך כשמופיע סימן זה ולעיתים ראו בו תזכורת לתיקון מוסרי.

קברי צדיקים נחשבים במרקם האמונה כמקומות שבהם תפילה עלולה להיות מועילה יותר, ויש סביבם מנהגים כמו הדלקת נרות. כך גם הכותל המערבי נחשב למקום קדוש שבו שורה השכינה, ומנהגים דתיים רבים מתקיימים בו.

מצוות הפרשת חלה היא מנהג שבו מופרשת כמות קטנה מבצק הלחם ונשרפת. מנהג זה נתפש כבעל סגולות ברכה ומקורו בתהליכים אחרי חורבן המקדש.

אנימיזם אומר שיש "נשמה" גם בטבע. נשמה = דבר רוחני שעשוי להרגיש או לרצות. אנשים ראו נשמות בעצים, אבנים ובחיה.

ילדים קטנים נותנים לחפצים תכונות של חיים. הם מדמיינים שחפצים מרגישים כעס או שמחה. פיאז'ה, חוקר ילדים, ראה שילדים עוברים שלבים: בהתחלה הכל "חי", אחר כך רק דברים נעים, ולבסוף רק בעלי חיים וצמחים.

בסיפורי המקרא יש דוגמאות לאנימיזם. הנחש בגן היתה יצור ברא אלוהים. בסיפור אחר אהרון הופך מטה לנחש. אלה הן דרכים להראות רעיונות כמו חכמה או בחירה רעה.

נחש נחושת היה פסל שעשה משה כדי לרפא חולים מנשיכות נחשים. לפי הסיפור, מי שהביט בו נרפא. אחר כך חלק מהאנשים ראו בו כוח מיוחד, וזה עורר וויכוחים.

כפרות: מנהג שבו אנשים מסמלים העברת חטאים. חלק מהאנשים מתנגדים לו ומציעים לתרום כסף לעניים במקום.
תשליך: טקס להשלכת המעשים הרעים למים.

תשמישי קדושה: דברים כמו מזוזה ותפילין הם קדושים כי יש בהם כתובים פסוקים. תשמישי מצווה כמו סוכה וארבעת המינים עוזרים לקיים מצווה.

ביהדות חשבו שלאותיות יש כוחות. לכן כתבו אותיות בקמעות, כלומר חפצים שאנשים קיוו שיגנו עליהם.

חמסה היא קמע בדמות יד. אנשים משתמשים בה להגנה.

הקשת מסמלת הבטחה שלא יבוא עוד מבול. כאשר רואים קשת, במסורת יש אמירה מיוחדת.

קברים של צדיקים נחשבים מקומות שניתן להתפלל בהם. הכותל המערבי בירושלים הוא מקום קדוש שבו אנשים שמים פתקי בקשות בין האבנים.

הפרשת חלה היא לקיחת חתיכה קטנה מבצק והוצאתה, כהוקרה למצווה. המנהג מקושר לאמונה בברכה לבית.