אפיגוניות היא תופעה ספרותית שבה יצירה מחקה דגם ספרותי מצליח. המילה מגיעה מיוונית: ἐπίγονοι, שמשמעותה "נולד אחרי". מי שמחקה נקרא אפיגון.
האזכור ההיסטורי הראשון הוא אצל משוררים יווניים. הם לא עלו על קודמיהם ופעלו מתוך חיקוי. יצירתם נתפסה לעתים כחסרת מקוריות וחסרת גדול, וניצלה את הצלחת הקודמים.
השם "אפיגון" משמש לעתים ככלי במחלוקות ספרותיות. בויכוחים בין דורות, קבוצות וכתבי‑עת מאשימים את הצד שכנגד באפיגוניות. יצירות גדולות לעתים יולידות אפיגונים קטנים. למשל, משוררים ישראלים שכתבו בסגנון נתן זך בשנות החמישים כונו אפיגונים של נתן זך. וכשספריו של גבריאל גארסיה מארקס תורגמו בתחילת שנות השבעים, צמחו בישראל מחקים של כתיבתו. כתיבתם כונתה "ריאליזם פנטסטי" והוגדרה אפיגונית.
אפיגוניות היא כשסופר מחקה סגנון מצליח. המילה מיוונית: ἐπίγονοι. פירושה "נולד אחרי". מי שמחקה נקרא אפיגון.
בתחילה דיברו על משוררים יווניים שעשו זאת. עבודתם לא נחשבה חדשה או מקורית.
המילה משמשת גם כמילת ביקורת. סופרים וקבוצות מאשימים זה את זה באפיגוניות. דוגמה פשוטה: בשנות החמישים כמה משוררים כתבו כמו נתן זך. אחרי תרגום ספרי גבריאל גארסיה מארקס בשנות השבעים, בארץ היו מחקים של הכתיבה שלו. כתיבתם כונתה "ריאליזם פנטסטי".
תגובות גולשים