אקטיביזם שיפוטי הוא גישה לפיה בית המשפט נוטל לעצמו תפקיד יוצר ופעיל בקביעת הנורמות המשפטיות. במקום להסתפק בפרשנות טכנית של חוקים, בית המשפט יכול לבקר את הרשות המבצעת והמחוקקת ואף להתערב בהחלטותיהן. ההיפך מהגישה הזו נקרא פוזיטיביזם משפטי, גישה שלפיה השופט צריך לשפוט לפי החוקים הנתונים בלבד, בלי להתחשב בשיקולים ערכיים חיצוניים.
המושג נטבע ביחס לפסיקות בית המשפט העליון בארצות הברית. שופטים אקטיביסטיים מרחיבים את תחום השפיטה שלהם, מקבלים לדיון גם סוגיות בעלות גוון ערכי-פוליטי, ומפעילים עילות כמו עילת הסבירות, בדיקה האם החלטת הרשות סבירה מבחינה משפטית. עילה נוספת היא זכות העמידה, מי רשאי להגיש עתירה לבית המשפט; בגישה האקטיביסטית זוהי זכות רחבה יותר, ולפעמים גם מי שלא נפגע ישיר יכול לעתור למען ערכים כלליים.
התפתחות האקטיביזם בישראל מתחלקת שלב־שלב. בעשורים הראשונים המדינה אופיינה בריסון שיפוטי יחסי, אם כי היו חריגים. בשנות השמונים חלה בולנסת שינוי: בית המשפט הרחיב את מרחב השפיטה, הגביר שימוש בעילת הסבירות והרחיב את זכות העמידה. דמויות מרכזיות בתהליך הן מאיר שמגר ואהרן ברק; ברק קידם גישה חזקה של ביקורת שיפוטית.
שיא המהפכה החוקתית התרחש בשנות ה־90 עם חקיקת חוקי יסוד שעוסקים בזכויות (1992). בפסיקות לאחר מכן, ובפרט בפסק דין בנק המזרחי (1995), קבע בית המשפט כי הוא יכול לבטל חוקים של הכנסת שסותרים חוקי יסוד. החלטה זו העניקה לבית המשפט סמכות רחבה יותר לביקורת חקיקתית והעצימה את מעמדו.
הוסברו מספר גורמים: שינוי בהרכב השופטים, החלשות המערכת הפוליטית, השפעות זרות (לימודים וקשרים עם המשפט האמריקאי), ושינויים כלכליים וחברתיים. חוקי היסוד עצמם וחיזוק זכויות במשפט הישראלי תרמו אף הם.
מחקרים אמפיריים מצביעים על תמונה מורכבת. נמצא קשר בין תפיסת תפקיד רחבה של שופטים לשימוש במשפט בינלאומי ופסקי דין אקטיביסטיים. יחד עם זאת, ניתוח כ־9,500 החלטות הראה שבג"ץ מקבל רק כ־10% עתירות נגד הממשלה במלואן, ושיעור ההתערבות בפועל נמוך יחסית.
הנושא שנוי במחלוקת. תומכי האקטיביזם טוענים שהוא חלק מאיזוני הרשויות ומאפשר הגנה על זכויות. מתנגדיו טוענים כי ערכים ציבוריים צריכים להיקבע על ידי נבחרי הציבור, ושיפוט אקטיביסטי פוגע בעקרון הדמוקרטיה ובאמון הציבור בשיפוט. הוויכוח בישראל קשור בשמות בולטים: אהרן ברק מזוהה עם האקטיביזם; בין המבקרים נמנים משה לנדוי ודניאל פרידמן.
הדיון נמשך בפוליטיקה ובמשפט. חלק תומכים קראו להרחבת השיפוט, וחלק דרשו ריסון ושינויים בחוקי המינוי ובחוקי היסוד כדי להגביל את תחום השפיטה.
אקטיביזם שיפוטי הוא מצב שבו שופטים פעילים בקביעת כללים במדינה. שופטים כאלה לא רק מסבירים חוקים. הם גם שואלים החלטות של הממשלה והכנסת.
עילה חשובה בעבודה הזו היא "סבירות". סבירות היא בדיקה האם החלטה ממשלתית נראית הוגנת ומבוססת. מונח אחר הוא "זכות עמידה". זכות עמידה אומרת מי יכול לבקש מבית המשפט לבדוק החלטה.
משנות החמישים ועד השמונים בית המשפט נהג יותר בזהירות. בשנות השמונים השופטים החלו להיות פעילים יותר. דמות מרכזית היא השופט אהרן ברק. הוא חיזק את כוח בית המשפט.
ב־1992 נכנסו חוקים חשובים שנקראים חוקי יסוד. אלה חוקים שמגנים זכויות. בפסק דין ב־1995 קבע בית המשפט כי הוא יכול לבטל חוק של הכנסת אם הוא סותר חוק יסוד.
הדעות לגבי זה נחלקות. יש מי שאוהב את השופטים הפעילים. ויש מי שחש שצריך להחליט על דברים כאלה בבחירות, לא בבית המשפט. הוויכוח נמשך.
תגובות גולשים