"ארבע מיתות בית דין" הן ארבע שיטות הוצאה להורג בהלכה, הנדונות במסכת סנהדרין. דינים אלה נקראים גם "דיני נפשות" (דין העוסק בעונש מוות). לפי ההלכה, עונש מוות היה ניתן רק כאשר הסנהדרין ישבה בלשכת הגזית, ולכן בפועל חדלו פסקי־דין אלו להתבצע כמעט לגמרי בסוף ימי בית שני.
חז"ל קיבעו ארבע שיטות מיתה לפי חומרת העבירות: סקילה, שרפה, הרג וחנק. דרגת החומרה השפיעה גם על הדין המעשי: אדם המחויב לשתי מיתות נידון בחמורה מביניהן, ואילו קבוצה שהתערבו בה אנשים החייבים מיתות שונות נידונה במיתה הקלה מביניהן. המטרה לפי המקרא ולפי חז"ל הייתה בעיקר תיקון החברה והסתייגות מהחטא, ולא רצון לנקמה. יש תפיסה שהמיתות מכפרות אם הנידון מודה לפני מותו.
רבנים מאוחרים, ובכלל זה הרב משה פיינשטיין, מדגישים שעונש המוות בתורה ביטוי של חומרת האיסור. לכן נקבעו הגבלות רבות לפרקטיקה (אזהרה מראש, שני עדים כשרים, בית דין של 23 דיינים ועוד), כדי לצמצם את השימוש בו.
לפני ההרשעה היו מביאים את הנידון, מכריזים על מעשיו ושואלים אם יש מי שיכול ללמד עליו זכות. במרחק מסוים מהביצוע נאמר שרב מפציר בנידון להתוודות, ואם התוודה זה משולל לו פתח לערעור.
סקילה
בסקילה היו משליכים אבנים על accused שנזרק מארמון או מבניין. אם הזריקה לא הספיקה, היו משליכים אבן על לבו, ואם עדיין לא נוצרה המיתה, הציבור משליך אבנים. לאחר המיתה הורה התורה לתלות את המת לזמנים קצרים כדבר של ביזיון.
שרפה
בשרפה הכוונה לפי המשנה ל"שרפה פנימית" ולא לשריפת הגוף החיצוני. ההליך כלל קיבוע הנידון והכנסת חומרים לפה שגרמו למוות פנימי, כך שהגוף נשאר שלם.
הרג (סייף)
ההריגה בוצעה על ידי פגיעה בעורף באמצעות כלי חד (חרב), והוזכרה בתורה בעבירות חמרתיות כמו רצח במזיד.
חנק
בחנק כרכו את צוואר הנידון בבד חזק והפעילו משיכה עד שיוצאת נשמתו.
דיני נפשות נחשבו לחמורים במיוחד. חז"ל דרשו שנעשה כל מאמץ למצוא ראיות לזיכוי חשוד. לא היו מוציאים להורג יותר מאדם אחד ביום, ומחמירים בדרכי קבלת עדות: שני עדים מרביים, התראה מראש, וראיית מראה עיניים בלבד.
הנהרגים לא נקברו מיד בקבורת אבותיהם, והמשפחה לא ישבה שבעה. אחרי ריקבון אוספים את העצמות וקוברים אותן. כלי ההריגה והעץ ששימש לתלייה נקברו כדי שלא ייזכרו.
התנאים המעניקים סמכות לבית דין לדון בדיני נפשות הופסקו: ישיבה בלשכת הגזית חדלה כארבעים שנה לפני חורבן בית שני; סמיכה (העברת סמכות חכמים) נשמטה לפני כאלף שנים; ובית המקדש אינו קיים. לכן לא ניתן כיום להפעיל במלואה את דיני המיתות ההלכתיים.
הרוב במקורות ההלכתיים שולל למעשה את הטלת עונש המוות כיום. עם זאת, בקרב הראשונים והפוסקים יש דיון האם בית דין יכול לפעול כ"הוראת שעה" במקרים קיצוניים כדי לשמור על הסדר. בשולחן ערוך מקובלת האפשרות המגבילה יותר.
יש אזכורים היסטוריים ומדרשיים למקרים שבהם בוצעו גזרי־דין אלה, וכן סיפורים על טעויות וחרטה בעקבות הליכים שהובילו למיתה. מסורות אלו מדגישות גם את נדירות העונשים ואת הצער שנלוו להם.
לפי חז"ל, אף שלא דנים היום במיתות בית דין, הדינים האלה לא נעלמו לגמרי: הם שמורים לתחום האלוהים, שענישתו מופיעה גם בדרך הטבע.
ארבע מיתות בית דין הן ארבע דרכים שבהן בית דין היה יכול לגזור מוות לפי התורה. דנים בזה במסכת סנהדרין. היום כמעט לא משתמשים בכך.
חז"ל קבעו ארבע מיתות לפי חומרת העבירה: סקילה, שרפה, הרג וחנק. המטרה הייתה להראות כמה העבירה חמורה ולהגן על החברה.
סקילה, זורקים אבנים על האדם. אם לא מת, מוסיפים אבנים. לאחר המוות הגופה נתלתה לזמן קצר.
שרפה, לפי המשנה זו שרפה פנימית. הגוף נשאר שלם.
הרג (סייף), פגיעה בעזרת כלי חד.
חנק, עוטפים את הצוואר ובוחשים עד שיוצאת הנשמה.
לפני גזר דין בדקו הרבה ראיות. צריך שני עדים אמינים. בית דין גדול של 23 שופטים דן בעבירות אלה. בגלל הדרישות הקשוחות, עונשים אלה היו נדירים.
המשפחה לא ישבה שבעה על הנהרג מיד. אחרי זמן אספו את העצמות וקברו אותן. את כלי ההריגה קברו כדי שלא ישאר זיכרון רע.
= למה לא משתמשים היום?
כדי לגזור עונש מוות היו צריכים לשבת במקום מסוים שנקרא לשכת הגזית. תנאים אלה לא קיימים כבר אלפי שנים. לכן לא ניתן לחדש את העונשים היום. לפי חז"ל, האלוהים עדיין שופט בחומרות כאלה בדרכים מסתוריות.
תגובות גולשים