ארגוני זכויות האדם

ארגוני זכויות האדם הם ארגונים לא־ממשלתיים שמטרתם לבדוק ולדווח על שמירה על זכויות האדם. זכויות האדם, זכויות בסיסיות שמגיעות לכל אדם, הן מרכז פעילותם.

בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20 החלו לקום בארצות הברית ארגונים כאלו. התחלת המאבק הייתה בקמפיין לשוויון זכויות לאפרו‑אמריקאים, בהובלתו של מרטין לותר קינג ותנועת זכויות האזרח. הצלחת התנועה הזו עודדה הקמת ארגונים נוספים בארה"ב ובעולם.

בארצות הברית צמחו גם ארגונים יהודיים גדולים, כמו הליגה נגד השמצה (ADL), שנלחמה באנטישמיות ובגזענות. בישראל הוקמה האגודה לזכויות האזרח ב־1972. מאז שנות ה־80 קמו ארגונים רבים שמתרכזים בנושאים ספציפיים, למשל זכויות עובדים, זכויות בריאות או זכויות של קבוצות מיעוט.

קשה לארגונים לפעול במדינות דיקטטוריות; גישה ישירה לעתים בלתי אפשרית. לכן הם אוספים דיווחים מתושבים מקומיים, משווים מקורות ושומרים על זהות המדווחים כדי להגן עליהם. לעיתים מעורבים אזרחים ממדינות אחרות כדי להקשות על הפעלת לחץ מצד השלטון המקומי.

פעילים חשופים לסכנות: גרוש, כליאה, עינויים או הרג. רדיפה של עיתונאים או פעילים היא לעתים סימן למשטר דכאני. ארגונים עובדים גם עם עיתונאים וחוקרים כדי לאמת מידע ולפרסם דוחות שמטרתם ליצור לחץ בינלאומי.

פעולות נפוצות כוללות הפגנות מול שגרירויות והפעלת לחץ על ממשלות דמוקרטיות. דוגמה: ב־2008 הארגון Avaaz ארגן לחץ על מנהיגים אחרי בחירות לא הוגנות בזימבבואה.

חלק מהמדינות נמנעות מריכוז והפצה של מידע על הפרות זכויות האדם. ארגוני זכויות האדם, כמו אמנסטי אינטרנשיונל, ממלאים תפקיד מרכזי באיסוף ובפיזור מידע, למשל בנוגע לסין. ארגון Iran Human Rights דיווח כי בין ספטמבר לדצמבר נהרגו על־פי דיווחיו לפחות 448 מפגינים, כולל כ־60 קטינים.

ויקטור אורבן חזר לשלטון ב־2010 ושינה בהדרגה חוקי משחק פוליטיים. שינויים אלה חיזקו את כוח הממשלה ופגעו באיזונים ובבלמים (הפרדת רשויות, חלוקת כוח בין גופים שונים). ב־2018 נכנסו חוקים שנחשבו כמגבילים את עצמאות המשפט. הפגנות גדולות נערכו בבודפשט, וב־2022 הפרלמנט האירופי קבע שהונגריה אינה דמוקרטיה.

אמנסטי אינטרנשיונל האשים את השלטונות בפגיעה בעצמאות הרשות השופטת. בנוסף נמתחה ביקורת על הגבלת חופש הביטוי, פגיעה בזכויות נשים (זכות להפלה) וזכויות להט"ב.

יש המותח ביקורת על ארגונים אלה, וטוענים לעתים לצביעות או להטיה פוליטית. עם זאת הם נשארים מקור מידע חשוב על מצב זכויות האדם בעולם.

ארגוני זכויות האדם הם קבוצות שאינן שייכות למדינה. הם בודקים אם אנשים מקבלים את הזכויות שלהם. זכויות האדם, דברים שכולם צריכים לקבל.

ב־1960 ו־1970 התחילו ארגונים בארצות הברית. הם רצו שיחסו שווה לאפרו‑אמריקאים. מרטין לותר קינג הוביל את המאבק. אחרי זה נולדו עוד ארגונים. בישראל הוקמה בשנת 1972 האגודה לזכויות האזרח. הרבה ארגונים אחרים טיפלו בנושאים ספציפיים, כמו זכויות עובדים או זכויות נשים.

במדינות שבהן השלטון חזק וקשה להגיע לשם, הארגונים מקבלים מידע מתושבים מקומיים. הם שומרים על שמות המדווחים כדי להגן עליהם. לפעמים פעילים מגרשים או כלואים. זה מסוכן.

הארגונים עובדים עם עיתונאים וחוקרים. הם מפרסמים דוחות כדי ללחוץ על מדינות לשנות. דוגמה: ארגון Avaaz קרא ללחץ על מנהיגים בזימבבואה ב־2008. ארגון Iran Human Rights דיווח שבין ספטמבר לדצמבר נהרגו לפי דיווחיו לפחות 448 מפגינים, כולל כ־60 ילדים.

ויקטור אורבן חזר לשלטון ב־2010. אחרי זה הממשלה חיזקה את כוחה ופגעה בחלוקת הכוח בין גופים שונים. היו הפגנות גדולות. ב־2022 האיחוד האירופי אמר שהונגריה כבר לא נחשבת לדמוקרטיה.

אמנסטי אמרה שהשלטון פוגע בעצמאות בתי המשפט. הוא גם הציב מגבלות על חופש הדיבור ופגע בזכויות נשים וזכויות להט"ב.

יש מי שאומרים שחלק הארגונים מוטים פוליטית. אחרים עדיין מסתמכים עליהם כדי לדעת מה קורה בעולם.