אריה שנארי

אריה שנארי (שנידרמן) נולד ב-31 בדצמבר 1899 בדניפרופטרובסק שבאוקראינה ונפטר ב-26 ביולי 1977.

בנעוריו השתתף בעבודות סיוע לפליטי מלחמה, וחיבור זה הוביל אותו להשקפה ציונית (תומך ברעיון מדינה יהודית). כבר ב-1916 היה חלק מקבוצת תלמידים שלמדו היסטוריה וספרות יהודית, וב-1917 הצטרף ל"צעירי ציון" ונבחר לוועד העירוני. הוא התמסר בעיקר לעבודה תרבותית: ארגן ערבי קריאה והרצאות והיה בין מדוברי המפלגה על רעיונותיה.

לאחר תום התיכון התחיל ללמוד משפטים באוניברסיטת אודסה, וסיים ב-1922. משנת 1918 פעל במחתרת הציונית (פעילות סודית) באודסה כמדריך והרצאה על תולדות הציונות ואידאולוגיה. ב-1919 ו-1921 נבחר לתפקידי הנהגה והיה נציג "צעירי ציון" במוסדות ההולכים ומשתלבים עם תנועות כמו "החלוץ".

בשנים 1920, 1921 פעל גם בוועד העזרה ליהודי רוסיה בעת הרעב. ב-1922 נבחר למרכז הכלל־רוסי של "צעירי ציון" וארגן מחדש את פעולות המפלגה באודסה אחרי מעצרים. ב-1923 נתגלה על ידי הגה-פה-או הסובייטי (המשטרה החשאית), הוא נאסר ונשלח לשלוש שנות גלות בסיביר. לאחר התערבות של פועלים לשחרור, פסק דינו הומר לגירוש מרוסיה.

בינואר 1925 עלה לארץ ישראל ועבד במשרדי עיריית תל אביב. התקדם לתפקיד מנהל משרדי מחלקת ההנדסה. הוא היה בין מארגני קבוצת "העמלנים" ועבד בארגון הפועלים הרוויזיוניסטים. עם כניסתו להצה"ר (ברית הציונים הרוויזיוניסטים) ארגן פועלים ורכז את פעילות "גוש העבודה הרוויזיוניסטי".

שימש כתב בעיתון "רזסוויט" ופרסם מאמרים ופיליטונים שבועיים על תנועת העבודה, אירועים בארץ והתיאטרון. ב-1933, אחרי הפירוד בקאטוביץ', עזב את התנועה הרוויזיוניסטית והשתתף בהקמת "מפלגת המדינה העברית". מאוחר יותר פרש מעבודה מפלגתית, אך המשיך לתמוך ברעיונות זאב ז'בוטינסקי ולכתוב עליהם.

בשנת 1939 הצטרף להנהלת "הליגה למען ממשלה עברית בגולה". ב-1958 ערך, יחד עם אחרים, חמישה ספרים אחרונים של כתבי ז'בוטינסקי והצטרף להנהלת מכון ז'בוטינסקי. פרסם מאמרים רבים שתורגמו לגרמנית וליידיש, וכן כתב ברוסית. נפטר ב-1977 ונקבר בבית הקברות הדרום.

אריה שנארי נולד ב-31 בדצמבר 1899 וכפח ב-26 ביולי 1977.

כשהיה תלמיד, עבד בעזרה לפליטים. עבודה זו קירבה אותו לציונות (רצון למדינה יהודית). ב-1916 למד עם חברים היסטוריה וספרות יהודית. ב-1917 הצטרף ל"צעירי ציון" ונבחר לוועד העירוני.

למד משפטים באודסה וסיים ב-1922. פעל בחשאי (מחתרת - פעילות סודית) והרצאות על ציונות. בשנות הרעב עבד בעזרה ליהודים יחד עם ועד העזרה.

ב-1923 נתפס על ידי המשטרה החשאית הסובייטית (הגה-פה-או) ונשלח לסיביר (גלות - גירוש רחוק). אחרי זמן שונו תנאיו וגורש מרוסיה.

בינואר 1925 עלה לארץ ישראל (עלה - עבר לחיות כאן). עבד בעיריית תל אביב והיה מנהל משרדי ההנדסה. ארגן קבוצות עובדים וכתב בעיתון "רזסוויט" על החיים בארץ.

ב-1933 עזב תנועת הרוויזיוניסטים והשתתף בהקמת מפלגה חדשה. ב-1958 ערך ספרים של זאב ז'בוטינסקי והצטרף למכון ז'בוטינסקי. נכתב על מאמריו בשפות אחרות. נפטר ונקבר בבית העלמין הדרום.