ארנונה

ארנונה היא מס מוניציפלי שהרשויות המקומיות גובות כדי לממן שירותים עירוניים. המס מחושב בעיקר לפי סוג הנכס, השימוש בו, שטחו ומיקומו. יש גם הנחות לאנשים במצבים כלכליים או גופניים מיוחדים.

היסטוריה
ארנונה מוזכרת כבר בתלמוד, כנגזרת של מס רומי. בארץ הונהגה הארנונה המודרנית בתקופת המנדט, בפקודת העיריות של 1934. מאז חלו שינויים רבים בחקיקה ובהליכים, כולל תיקונים ב-1940, חוקי ארנונה בשנות ה־50־60 ושינויים ב־1968 וב־1981 שבטלו מיסים מקומיים שונים.

הפקודה הבריטית מ־1934 קבעה את המנגנון הראשוני של גביית ארנונה על בעלים ומשתמשים. מאוחר יותר הותקנו כללים גם למועצות מקומיות ואזוריות.

במהלך השנים עברו דרכי הגבייה עדכונים. ב־2000 הכריז שר האוצר כי הארנונה היא "מס" לצרכי פקודת המיסים, אך הצעות לשינויים חלקיות נפסלו אז.

ב־1964 הוחלף הנוסח הישן של פקודת העיריות והתבסס הנוסח העברי. דינים של מועצות שונות מוסדרים בפקודות נפרדות.

ב־1951 התקיים חוק ארנונה קשר לנזקי מלחמה. בשנות ה־60 אירעו התאמות, וב־1968 בוטלה ארנונת הרכוש והמס על הקרקע שונה.

בשנת 1981 בוטל "מס עסקים" מקומי שנגבה על עסקים בלבד. מאז הפכה הארנונה למקור מרכזי למימון הרשויות.

חוק ההסדרים של 1993 נתן סמכויות למועצות המקומיות לקבוע צווי ארנונה. נקבעו הגדרות אחידות, שיעורי מינימום ומקסימום וכללי הנחות, אך נוסח ההגדרות נשאר מסורבל.

קיימים חוקים ותקנות שקובעים מי זכאי להנחות ולפטורים, וכן כללים להגשת השגות וערעורים על שומות הארנונה.

חוק ההסדרים קובע כי הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו. קריטריונים אלה הם הבסיס לסיווג הנכסים.

הרשויות המקומיות אינן אחידות בשיטות המדידה וחישוב השטח. זה יוצר הבדלים בתשלום בין רשויות.

"שימוש בפועל" הוא הקריטריון המרכזי. נכס רב־שימושים יסווג כל חלק לפי השימוש בו. נכס שאינו ניתן לשימוש יכול לקבל פטור כל עוד הוא אכן לא בשימוש. קיימים חריגים עבור בנקים וחברות ביטוח שהם מחויבים לעתים בסיווג יקר יותר.

יש סבך של סיווגים ושיטות מדידה. זה מוביל להתדיינויות משפטיות על גובה הארנונה. שופטים קראו לפישוט החקיקה ולניסוח ברור יותר של ההגדרות.

עד 1954 המדינה הייתה פטורה מארנונה. לאחר שינויים היא החלה לשלם ארנונה חלקית, ובעשורים האחרונים חלה רגולציה למיסוי נכסי המדינה ובסיסי צבא.

כל רשות מפרסמת מדי שנה צו ארנונה שמפרט סיווגים ותעריפים. הצווים שונים מרשות לרשות.

ניתן לערער על חיוב בארנונה ממגוון סיבות. סוג הטענה קובע את הליך הערעור.

השגה מוגשת למנהל הארנונה, פקיד מטעם הרשות שמטפל בערעורים. דוגמאות לתקלות: טעות בסוג הנכס, טעות בכתובת, או שהעותר אינו המחזיק בנכס. יש נהלים וזמני מענה ברורים.

ניתן גם לערער על חוקיות צו ארנונה או על סבירות התעריפים. ערעורים כאלה מתנהלים בבית המשפט המחוזי.

עסקים משלמים בדרך כלל ארנונה גבוהה יותר מאשר דירות. הארנונה העסקית מסייעת לממן שירותים עבור תושבים, חינוך, רווחה ותרבות. בגלל זה יש חיכוכים בין רשויות על שיעורי הארנונה והצורך למשוך עסקים.

בבתי המשפט נקבע כי חובות ארנונה מתיישנים לפעמים. אישור התיישנות יכול למנוע גבייה ישנה.

כלכלנים וארגונים כמו ה‑OECD מציעים להעלות את הארנונה למגורים ולהוריד אותה לעסקים. משרד האוצר הציע העלאה הדרגתית של הארנונה למגורים והורדה לעסקים.

ב־2022 הוצעה "קרן הארנונה" להעברת כספים מארנונה עסקית לקרנות עידוד בנייה למגורים ברשויות חלשות. התוכנית התעכבה כי דרשה הסכמה פוליטית רחבה. ב־2023 הובאה כהצעת חוק חלקית ונדונה בכנסת.

בסרט הקומי "זוהי סדום" הוצע לקרוא למס החדש "ארנונה", על שם דמות בדיונית בשם ארנון. זו סאטירה על גובה המיסים והמימון העירוני.

ארנונה היא מס שעירייה גובה על נכסים. המס עוזר לשלם שירותים בעיר, כמו פינוי אשפה וחינוך.

הארנונה קיימת מאז ימי הרומאים והיא הונהגה כולה בארץ ב־1934 בתקופת המנדט.

הרשויות גובות ארנונה בדרכים שונות. לפעמים מחליפים חוקים כדי לשפר את הגבייה.

הארנונה נקבעת לפי סוג המימוש של הנכס, השימוש בו, השטח והמיקום. אם לא בנו על קרקע, בדרך כלל לא משלמים ארנונה.

"שימוש בפועל", פירוש: מה באמת עושים בנכס. כל חלק בנכס משולם לפי השימוש בו.

כל שנה העירייה מפרסמת צו. הצו אומר כמה משלמים לכל סוג נכס.

אם חושבים ששילמו יותר מדי, אפשר לערער. "השגה" היא פנייה ראשונה למנהל הארנונה. מנהל הארנונה, פקיד שבודק את הטענות.

עסקים משלמים יותר ארנונה מדירות. הכסף הזה עוזר לשלם שירותים לתושבים.

לפני כן המדינה לא תמיד שילמה ארנונה. היום היא משלמת בחלק מהמקרים.

הוצעה קרן שאוספת חלק מארנונה עסקית. הכסף אמור לעזור לבנות דירות ברשויות חלשות.

בסרט "זוהי סדום" המציאו את השם "ארנונה" בתור בדיחה על מס חדש. זה מדגים איך המס נתפס לעתים כפתרון קל לגיוס כסף.