ארס נובה

ארס נובה הייתה תקופה סגנונית במוזיקה של ימי הביניים המאוחרים, שהגיעה לשיאה במאה ה-14. השם פירושו "אמנות חדשה" או "טכניקה חדשה", והוא מופיע לראשונה בחיבור של פיליפ דה ויטרי בסביבות 1322. התנועה החלה באיטליה ונמשכה במהירות לצרפת. לעיתים משתמשים בשם גם כדי לתאר מוזיקה אירופית של המאה ה-14, כולל יוצרים איטלקים כמו פרנצ'סקו לאנדיני.

התקופה נמדדת לעיתים מ-Roman de Fauvel (1310, 1314) ועד מות גיום דה מאשו (1377). ארס נובה לעומתה מולידה את ארס אנטיקווה, המייצגת בעיקר את המוזיקה של המאה ה-13 ותקופת אסכולת נוטרדאם.

במישור הטקסטואלי והדתי המוזיקה עוררה מחלוקת. מזמורים מונופוניים (שיר עם קו-מנגינה יחיד) השתנו, ומילים חילוניות הושרו מעל טקסטים דתיים. חלק בכנסייה התנגדו לשינויים; האפיפיור יוהאן ה-XXII דחה אותם, ואילו קלמנט השישי אימץ אותם.

בסגנון חלו שינויים ברורים: השימוש במקצב נעשה חופשי יותר, אחרי תקופות של תבניות קשוחות; הפוליפוניה (שירים שבהם יש כמה קולות יחד) הועמקה; וכנכנסו טכניקות חדשות כמו האזוריתמוס והמוטט האזוריתמי. איזוריתמוס היא שיטה שבה המקצב חוזר בצורה מסודרת על צורת הנעימה.

גיום דה מאשו הוא הנציג המרכזי של הארס נובה. הוא חיבר מגוון רחב של מוטטים, נאי, ויראליי, רונדו ובאלאדות, ובין השאר את המיסה הפוליפונית הראשונה שנקראה "מיסה דה נוטר דאם". סביב אביניון בדרום צרפת התפתחה אסכולה מיוחדת, שלעיתים קוראים לה ארס סובטיליור. הרפרטואר הזה נראה מתוחכם, מיועד לביצוע מקצועי ופחות נפוץ מבחינה גאוגרפית.

ארס נובה פירושו "אמנות חדשה". זהו שם לסגנון מוזיקה שפעל במאה ה-14.

הסגנון התחיל באיטליה ואז עבר לצרפת. אנשים מדברים עליו משנת 1310 בערך ועד 1377, כשהמנצח הידוע מאשו מת בלי.

בארס נובה השתמשו ביותר קולות בו זמנית. זה נקרא פוליפוניה. פוליפוניה זה שיר שבו שרים כמה קולות יחד.

שינו גם את הקצב. הם השתמשו בשיטות חדשות כמו איזוריתמוס. איזוריתמוס היא חזרה על תבנית מקצבית.

המלחין הכי מפורסם של התקופה הוא גיום דה מאשו. הוא כתב הרבה יצירות חשובות, כולל מיסה בשם "מיסה דה נוטר דאם".

כמה אנשים בכנסייה לא אהבו את השינויים. אחרים כן קיבלו אותם.