אשם תורם כהגנה יחסית

דוקטרינת האשם התורם היחסי קובעת כי כאשר לניזוק ישנה תרומה ליצירת הנזק, הגנת "אשם תורם" מקטינה יחסית את חובת הפיצוי של המזיק. כלומר, האשם התורם אינו מפטר את המזיק מכל התשלום, אלא מפחית את הפיצויים לפי מידת אשמת הניזוק.

פקודת הנזיקין מציעה לבית המשפט לפטור את המזיק או לקצץ את הפיצויים אם התנהגות הניזוק סטתה מסטנדרט האדם הסביר. סטייה זו נקראת רשלנות, כלומר פעולה לא זהירה ביחס לציפיות מהאדם הסביר. על בית המשפט להעריך את מידת האשם התורם ולהפחית את הפיצויים בהתאם.

הדוקטרינה התפתחה במשפט המקובל האנגלי. בעבר שלט הכלל של אשם תורם מוחלט, שפטר מזיקים אם הוכח שהניזוק תרם לנזק. עם הזמן בתי המשפט רצו להגביל את הכלל הזה. בתחום הימאות כבר במאה ה-19 חולק הנזק לפי אשמה, וחוק מ-1911 נתן סמכויות כאלה לבתי המשפט הימיים. בארץ הוצעו שינויים בפקודה בין 1942 ל-1947, וב-1947 הוחל הרחבה שהחילה את רעיון האשם התורם על יותר עבירות נזיקין ולא רק על רשלנות.

בישראל מיושמת שיטת האשם התורם היחסי במלואה. חלוקת הנזק נעשית בהתאם למידת אשמת כל צד. דעה נפוצה היא שהשיטה מוסרית ויעילה כלכלית, כי היא מעודדת גם את הניזוק וגם את המזיק לנקוט זהירות.

בארצות הברית הדוקטרינה התקבלה ברוב המדינות, אך בשיטות שונות. ישנה שיטה "טהורה" שבה הנתבע תמיד ישלם סכום כלשהו גם אם התובע תרם לנזק. ישנן שיטות "משתנות" שבהן התובע מאבד פיצויים אם אשמתו גבוהה יותר או שווה לזו של הנתבע. חלק קטן מהמדינות עדיין דבקים בעיקרון האשם התורם המוחלט.

הצעת הקודיפיקציה משנה את מבחן האשם ממבחן מוסרי למבחן חברתי. המילים "נכון וצודק" הוסרו והוחלף בדגש על אחריות חברתית ותאימות למטרות החוק. המשמעות המוצעת היא צמצום שיקול הדעת הרחב של השופט ויצירת ודאות משפטית שתעודד זהירות על פי כללים ברורים.

ניתוחים כלכליים בודקים אם הדוקטרינה היא היעילה ביותר. בן שחר ובר-גיל מצאו שתי מסקנות מרכזיות. ראשית, במקרים של חוסר ראיות ייתכן שהאשם התורם המוחלט יוביל לעלויות כלליות נמוכות יותר. שנית, היעילות הכלכלית תלויה בעיקר בהתנהגות האנשים בבחירת אמצעי זהירות, ולא רק בדוקטרינה המשפטית שמיושמת. לכן לא ברור שדוקטרינת האשם התורם היחסי טובה תמיד מבחינה כלכלית.

אשם תורם יחסי אומר: גם מי שנפגע יכול להיות קצת אשם. זה מקטין את הכסף שהפוגע צריך לשלם.

החוק אומר שאם הנפגע התנהג לא כמו אדם רגיל, בית המשפט יכול להפחית את הפיצוי. "אדם רגיל" פירושו אדם סביר, כלומר מישהו שנוהג בזהירות סבירה.

בראשית היו חוקים שאם הנפגע תרם לנזק, הפוגע פטור מכל תשלום. עם הזמן שינו את זה. במיוחד בתחום הספנות כבר חילקו נזק לפי מידת אשמה. בארץ שינו את החוק בשנות ה-40 כדי להחיל את הרעיון על יותר מקרים.

בישראל מחלקים היום את הנזק לפי מידת אשמת כל צד. השיטה מעודדת גם את הפוגע וגם את הנפגע להיזהר.

בארצות הברית רוב המדינות משתמשות בשיטות שונות של אשם תורם. בחלק מהשיטות הפוגע תמיד ישלם משהו. בחלק האחר יתכן שהתובע לא יקבל פיצוי אם הוא אשם יותר.

כלכלנים בוחנים אם השיטה חוסכת כסף. הם מצאו שלפעמים שיטה אחרת עדיפה. היעילות תלויה במה שאנשים בוחרים לעשות כדי להיזהר.